רגע לפני מותו מצווה דוד את שלמה בנו לגבי ההתנהלות המצופה על כס המלכות. לפני הכלס האמונה בקדוש-ברוך-הוא וההליכה בדרכיו היא המפתח להצלחה ולשמירה על כס המלכות בתוך המשפחה.
{א} וַיִּקְרְבוּ יְמֵי-דָוִד, לָמוּת; וַיְצַו אֶת-שְׁלֹמֹה בְנוֹ, לֵאמֹר.
{ב} אָנֹכִי הֹלֵךְ, בְּדֶרֶךְ כָּל-הָאָרֶץ; וְחָזַקְתָּ, וְהָיִיתָ לְאִישׁ.
{ג} וְשָׁמַרְתָּ אֶת-מִשְׁמֶרֶת יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, לָלֶכֶת בִּדְרָכָיו לִשְׁמֹר חֻקֹּתָיו מִצְוֺתָיו וּמִשְׁפָּטָיו וְעֵדְוֺתָיו, כַּכָּתוּב, בְּתוֹרַת מֹשֶׁה--לְמַעַן תַּשְׂכִּיל, אֵת כָּל-אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה, וְאֵת כָּל-אֲשֶׁר תִּפְנֶה, שָׁם.
{ד} לְמַעַן יָקִים יְהוָה אֶת-דְּבָרוֹ, אֲשֶׁר דִּבֶּר עָלַי לֵאמֹר, אִם-יִשְׁמְרוּ בָנֶיךָ אֶת-דַּרְכָּם לָלֶכֶת לְפָנַי בֶּאֱמֶת, בְּכָל-לְבָבָם וּבְכָל-נַפְשָׁם:
בשלב הבא מתבקש שלמה לסגור חשבון עם מתנגדי המשטר, אך גם לגמול חסד למי שהיטיב עימו.
{ה} וְגַם אַתָּה יָדַעְתָּ אֵת אֲשֶׁר-עָשָׂה לִי יוֹאָב בֶּן-צְרוּיָה, אֲשֶׁר עָשָׂה לִשְׁנֵי-שָׂרֵי צִבְאוֹת יִשְׂרָאֵל לְאַבְנֵר בֶּן-נֵר וְלַעֲמָשָׂא בֶן-יֶתֶר וַיַּהַרְגֵם, וַיָּשֶׂם דְּמֵי-מִלְחָמָה, בְּשָׁלֹם; וַיִּתֵּן דְּמֵי מִלְחָמָה, בַּחֲגֹרָתוֹ אֲשֶׁר בְּמָתְנָיו, וּבְנַעֲלוֹ, אֲשֶׁר בְּרַגְלָיו.
{ו} וְעָשִׂיתָ, כְּחָכְמָתֶךָ; וְלֹא-תוֹרֵד שֵׂיבָתוֹ בְּשָׁלֹם, שְׁאֹל.
ראשון יואב בן צרויה, שהרג חפים מפשע בניגוד לדעתו של דוד. שלמה מצווה להשיב לו כגמולו.
{ז} וְלִבְנֵי בַרְזִלַּי הַגִּלְעָדִי תַּעֲשֶׂה-חֶסֶד, וְהָיוּ בְּאֹכְלֵי שֻׁלְחָנֶךָ: כִּי-כֵן, קָרְבוּ אֵלַי, בְּבָרְחִי, מִפְּנֵי אַבְשָׁלוֹם אָחִיךָ.
לעומת זאת את בני ברזילי הגלעדי, שסייע לדוד בתקופת מרד אבשלום, מתבקש שלמה להמשיך לפרנס בכבוד.
{ח} וְהִנֵּה עִמְּךָ שִׁמְעִי בֶן-גֵּרָא בֶן-הַיְמִינִי, מִבַּחֻרִים, וְהוּא קִלְלַנִי קְלָלָה נִמְרֶצֶת, בְּיוֹם לֶכְתִּי מַחֲנָיִם; וְהוּא-יָרַד לִקְרָאתִי, הַיַּרְדֵּן, וָאֶשָּׁבַע לוֹ בַיהוָה לֵאמֹר, אִם-אֲמִיתְךָ בֶּחָרֶב.
{ט} וְעַתָּה, אַל-תְּנַקֵּהוּ, כִּי אִישׁ חָכָם, אָתָּה; וְיָדַעְתָּ אֵת אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה-לּוֹ, וְהוֹרַדְתָּ אֶת-שֵׂיבָתוֹ בְּדָם שְׁאוֹל.
דוד זוכר גם את שמעי בן גרא שקילל אותו בעת שנמלט מאבשלום, בעוד שבעת שובו לירושלים הקדים לבקש את מחילתו שלא כהוגן.
{יב} וּשְׁלֹמֹה--יָשַׁב, עַל-כִּסֵּא דָּוִד אָבִיו; וַתִּכֹּן מַלְכֻתוֹ, מְאֹד.
דוד נפטר לבית עולמו ושלמה עושה חיל על כס המלכות.
בכל זאת מתנגדים לא חסרים. אדניהו אחיו של שלמה, שהתיימר למלוך בפרק הקודם, מצליח להכעיס את המלך.
{יג} וַיָּבֹא אֲדֹנִיָּהוּ בֶן-חַגִּית, אֶל-בַּת-שֶׁבַע אֵם-שְׁלֹמֹה, וַתֹּאמֶר, הֲשָׁלוֹם בֹּאֶךָ; וַיֹּאמֶר, שָׁלוֹם.
{טו} וַיֹּאמֶר, אַתְּ יָדַעַתְּ כִּי-לִי הָיְתָה הַמְּלוּכָה, וְעָלַי שָׂמוּ כָל-יִשְׂרָאֵל פְּנֵיהֶם, לִמְלֹךְ; וַתִּסֹּב הַמְּלוּכָה וַתְּהִי לְאָחִי, כִּי מֵיְהוָה הָיְתָה לּוֹ.
{יז} וַיֹּאמֶר, אִמְרִי-נָא לִשְׁלֹמֹה הַמֶּלֶךְ, כִּי לֹא-יָשִׁיב, אֶת-פָּנָיִךְ; וְיִתֶּן-לִי אֶת-אֲבִישַׁג הַשּׁוּנַמִּית, לְאִשָּׁה.
הוא משוחח עם בת שבע אם שלמה, "מנגן על מצפונה" בכך שהמלוכה נלקחה ממנו, ומבקש ממנה לדבר על ליבו של בנה שיאפשר לו להינשא עם אבישג השונמית.
{כא} וַתֹּאמֶר, יֻתַּן אֶת-אֲבִישַׁג הַשֻּׁנַמִּית, לַאֲדֹנִיָּהוּ אָחִיךָ, לְאִשָּׁה.
{כב} וַיַּעַן הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה וַיֹּאמֶר לְאִמּוֹ, וְלָמָה אַתְּ שֹׁאֶלֶת אֶת-אֲבִישַׁג הַשֻּׁנַמִּית לַאֲדֹנִיָּהוּ, וְשַׁאֲלִי-לוֹ אֶת-הַמְּלוּכָה, כִּי הוּא אָחִי הַגָּדוֹל מִמֶּנִּי; וְלוֹ וּלְאֶבְיָתָר הַכֹּהֵן, וּלְיוֹאָב בֶּן-צְרוּיָה.
שלמה יודע כי אין זה מקובל שפילגש המלך תינשא למי שאינו מלך.
{כה} וַיִּשְׁלַח הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה, בְּיַד בְּנָיָהוּ בֶן-יְהוֹיָדָע; וַיִּפְגַּע-בּוֹ, וַיָּמֹת.
שלמה מתחשבן גם עם תומכיו של אדניהו, שהשתתפו במשתה ההמלכה מהפרק הקודם.
{כו} וּלְאֶבְיָתָר הַכֹּהֵן אָמַר הַמֶּלֶךְ, עֲנָתֹת לֵךְ עַל-שָׂדֶיךָ--כִּי אִישׁ מָוֶת, אָתָּה; וּבַיּוֹם הַזֶּה לֹא אֲמִיתֶךָ, כִּי-נָשָׂאתָ אֶת-אֲרוֹן אֲדֹנָי יְהוִה לִפְנֵי דָּוִד אָבִי, וְכִי הִתְעַנִּיתָ, בְּכֹל אֲשֶׁר-הִתְעַנָּה אָבִי.
{כז} וַיְגָרֶשׁ שְׁלֹמֹה אֶת-אֶבְיָתָר, מִהְיוֹת כֹּהֵן לַיהוָה, לְמַלֵּא אֶת-דְּבַר יְהוָה, אֲשֶׁר דִּבֶּר עַל-בֵּית עֵלִי בְּשִׁלֹה.
על אף שראוי להורגו כדין מורד במלכות, בכל זאת הוא כהן, ולכן נענש בגירוש בלבד. באופן זה מתקיימת נבואתו של שמואל אודות בית עלי, שאביתר נמנה עם צאצאיו.
{כח} וְהַשְּׁמֻעָה, בָּאָה עַד-יוֹאָב, כִּי יוֹאָב נָטָה אַחֲרֵי אֲדֹנִיָּה, וְאַחֲרֵי אַבְשָׁלוֹם לֹא נָטָה; וַיָּנָס יוֹאָב אֶל-אֹהֶל יְהוָה, וַיַּחֲזֵק בְּקַרְנוֹת הַמִּזְבֵּחַ.
{כט} וַיֻּגַּד לַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה, כִּי נָס יוֹאָב אֶל-אֹהֶל יְהוָה, וְהִנֵּה, אֵצֶל הַמִּזְבֵּחַ; וַיִּשְׁלַח שְׁלֹמֹה אֶת-בְּנָיָהוּ בֶן-יְהוֹיָדָע, לֵאמֹר--לֵךְ פְּגַע-בּוֹ.
גם יואב בן צרויה תמך באדניהו, וכשהוא שומע על דינם של אדניהו ושל אביתר הכהן, הוא ממהר לאחוז בקרנות המזבח, בתקווה שבכך יינצל מגורלו.
{לד} וַיַּעַל, בְּנָיָהוּ בֶּן-יְהוֹיָדָע, וַיִּפְגַּע-בּוֹ, וַיְמִתֵהוּ; וַיִּקָּבֵר בְּבֵיתוֹ, בַּמִּדְבָּר.
{לה} וַיִּתֵּן הַמֶּלֶךְ אֶת-בְּנָיָהוּ בֶן-יְהוֹיָדָע, תַּחְתָּיו--עַל-הַצָּבָא; וְאֶת-צָדוֹק הַכֹּהֵן נָתַן הַמֶּלֶךְ, תַּחַת אֶבְיָתָר.
בכל זאת הוא מומת, ושלמה ממלא את מקומו כשר הצבא המלכותי וכן את מקומו של אביתר הכהן.
שלמה ממשיך לקיים את צוואת אביו, הפעם בנוגע לשמעי.
{לו} וַיִּשְׁלַח הַמֶּלֶךְ, וַיִּקְרָא לְשִׁמְעִי, וַיֹּאמֶר לוֹ בְּנֵה-לְךָ בַיִת בִּירוּשָׁלִַם, וְיָשַׁבְתָּ שָׁם; וְלֹא-תֵצֵא מִשָּׁם, אָנֶה וָאָנָה.
{לז} וְהָיָה בְּיוֹם צֵאתְךָ, וְעָבַרְתָּ אֶת-נַחַל קִדְרוֹן--יָדֹעַ תֵּדַע, כִּי מוֹת תָּמוּת: דָּמְךָ, יִהְיֶה בְרֹאשֶׁךָ.
שמעי מצטווה להישאר בירושלים. הוא מסכים, וגם מקפיד לשמור על הציווי במשך שלוש שנים, אז בורחים שניים מעבדיו לגת.
{לט} וַיְהִי, מִקֵּץ שָׁלֹשׁ שָׁנִים, וַיִּבְרְחוּ שְׁנֵי-עֲבָדִים לְשִׁמְעִי, אֶל-אָכִישׁ בֶּן-מַעֲכָה מֶלֶךְ גַּת; וַיַּגִּידוּ לְשִׁמְעִי לֵאמֹר, הִנֵּה עֲבָדֶיךָ בְּגַת.
{מ} וַיָּקָם שִׁמְעִי, וַיַּחֲבֹשׁ אֶת-חֲמֹרוֹ, וַיֵּלֶךְ גַּתָה אֶל-אָכִישׁ, לְבַקֵּשׁ אֶת-עֲבָדָיו; וַיֵּלֶךְ שִׁמְעִי, וַיָּבֵא אֶת-עֲבָדָיו מִגַּת.
שלמה שומע על כך, ומשתמש ביציאה זו מגבולות ירושלים כדי לקבוע ששמעי הפר את ההסכם, ובכך גזר את דינו למות.
{מג} וּמַדּוּעַ--לֹא שָׁמַרְתָּ, אֵת שְׁבֻעַת יְהוָה; וְאֶת-הַמִּצְוָה, אֲשֶׁר-צִוִּיתִי עָלֶיךָ.
{מד} וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ אֶל-שִׁמְעִי, אַתָּה יָדַעְתָּ אֵת כָּל-הָרָעָה אֲשֶׁר יָדַע לְבָבְךָ, אֲשֶׁר עָשִׂיתָ, לְדָוִד אָבִי; וְהֵשִׁיב יְהוָה אֶת-רָעָתְךָ, בְּרֹאשֶׁךָ.
{מו} וַיְצַו הַמֶּלֶךְ, אֶת-בְּנָיָהוּ בֶּן-יְהוֹיָדָע, וַיֵּצֵא, וַיִּפְגַּע-בּוֹ וַיָּמֹת; וְהַמַּמְלָכָה נָכוֹנָה, בְּיַד-שְׁלֹמֹה.
;){kind=link}