רגע לפני מלחמת ישראל בפלשתים המצלמה חוזרת להראות את המתרחש במחנה הפלשתי. הלוחמים מסתדרים בקבוצות, ובקבוצה האחרונה, לצד אכיש המלך, צועדים דוד העברי ולוחמיו.
{ג} וַיֹּאמְרוּ שָׂרֵי פְלִשְׁתִּים, מָה הָעִבְרִים הָאֵלֶּה; וַיֹּאמֶר אָכִישׁ אֶל-שָׂרֵי פְלִשְׁתִּים, הֲלוֹא-זֶה דָוִד עֶבֶד שָׁאוּל מֶלֶךְ-יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הָיָה אִתִּי זֶה יָמִים אוֹ-זֶה שָׁנִים, וְלֹא-מָצָאתִי בוֹ מְאוּמָה, מִיּוֹם נָפְלוֹ עַד-הַיּוֹם הַזֶּה.
{ד} וַיִּקְצְפוּ עָלָיו שָׂרֵי פְלִשְׁתִּים, וַיֹּאמְרוּ לוֹ שָׂרֵי פְלִשְׁתִּים הָשֵׁב אֶת-הָאִישׁ וְיָשֹׁב אֶל-מְקוֹמוֹ אֲשֶׁר הִפְקַדְתּוֹ שָׁם, וְלֹא-יֵרֵד עִמָּנוּ בַּמִּלְחָמָה, וְלֹא-יִהְיֶה-לָּנוּ לְשָׂטָן בַּמִּלְחָמָה; וּבַמֶּה, יִתְרַצֶּה זֶה אֶל-אֲדֹנָיו--הֲלוֹא, בְּרָאשֵׁי הָאֲנָשִׁים הָהֵם.
אכיש מסביר כי הוא נותן אמון מלא בדוד, שהוא לצדו כבר פרק זמן ממושך מספיק כדי לבטוח בו. פלשתים לא מתרצים. הם מודעים למצב היחסים המורכב של דוד עם שאול המלך, ומבינים שעריקה למחנה האויב במהלך המלחמה עלולה להקנות לו מספר בלתי מבוטל של נקודות זכות אצל המלך. אולי אף לפייסו לחלוטין.
{ו} וַיִּקְרָא אָכִישׁ אֶל-דָּוִד, וַיֹּאמֶר אֵלָיו חַי-יְהוָה כִּי-יָשָׁר אַתָּה וְטוֹב בְּעֵינַי צֵאתְךָ וּבֹאֲךָ אִתִּי בַּמַּחֲנֶה--כִּי לֹא-מָצָאתִי בְךָ רָעָה, מִיּוֹם בֹּאֲךָ אֵלַי עַד-הַיּוֹם הַזֶּה; וּבְעֵינֵי הַסְּרָנִים, לֹא-טוֹב אָתָּה.
{ז} וְעַתָּה שׁוּב, וְלֵךְ בְּשָׁלוֹם; וְלֹא-תַעֲשֶׂה רָע, בְּעֵינֵי סַרְנֵי פְלִשְׁתִּים.
אכיש משתכנע, מתנצל בפני דוד על בעיית חוסר האמון של קציניו ושולח אותו לביתו.
דוד מנסה להעמיד פנים שהוא מאוכזב, אם כי יש להניח שלמעשה הוקל לו שלא יצטרך להילחם עם בני עמו.
{ח} וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל-אָכִישׁ, כִּי מֶה עָשִׂיתִי וּמַה-מָּצָאתָ בְעַבְדְּךָ, מִיּוֹם אֲשֶׁר הָיִיתִי לְפָנֶיךָ, עַד הַיּוֹם הַזֶּה: כִּי לֹא אָבוֹא וְנִלְחַמְתִּי, בְּאֹיְבֵי אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ.
הפרק מסתיים בכך שדוד נשלח לשמחתו מחוץ לאזור הקרבות.
{יא} וַיַּשְׁכֵּם דָּוִד הוּא וַאֲנָשָׁיו, לָלֶכֶת בַּבֹּקֶר, לָשׁוּב, אֶל-אֶרֶץ פְּלִשְׁתִּים; וּפְלִשְׁתִּים, עָלוּ יִזְרְעֶאל.
;){kind=link}