פרשת צו נחתמה בשבעת ימי המילואים, ימי ההכנה לקראת השמשת המשכן כמקום השכינה השמיימית על פני הארץ, וכן הסמכת הכהנים לתפקידם כמשרתים הבלעדיים בקודש.
כעת מגיע היום השמיני, בו מסתיימת תקופת ההכשרה ונערך הטקס שמטרתו להביא את השכינה לשרות במשכן, באופן שיקשר בין עם ישראל לקדוש-ברוך-הוא.
ספר ויקרא, פרק ט':
{א} וַיְהִי, בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי, קָרָא מֹשֶׁה, לְאַהֲרֹן וּלְבָנָיו--וּלְזִקְנֵי, יִשְׂרָאֵל.
{ו} וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה, זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר-צִוָּה יְהוָה תַּעֲשׂוּ--וְיֵרָא אֲלֵיכֶם, כְּבוֹד יְהוָה.
תחילת הטקס בהקרבת קורבנות, הן בעבור בית אהרון והן בעבור עם ישראל כולו. ביום השמיני לראשונה מקריב הקורבנות כבר אינו משה רבנו כי אם הכהן הייעודי שהכשרתו כעת הסתיימה, אחיו הגדול אהרון.
בסיום הטקס מברך אהרון הכהן את עם ישראל, אך בסיום הברכה עדיין לא יורדת אש מן השמיים למזבח.
ספר ויקרא, פרק ט':
{כב} וַיִּשָּׂא אַהֲרֹן אֶת-יָדָו אֶל-הָעָם, וַיְבָרְכֵם; וַיֵּרֶד, מֵעֲשֹׂת הַחַטָּאת וְהָעֹלָה--וְהַשְּׁלָמִים.
{כג} וַיָּבֹא מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן, אֶל-אֹהֶל מוֹעֵד, וַיֵּצְאוּ, וַיְבָרְכוּ אֶת-הָעָם; וַיֵּרָא כְבוֹד-יְהוָה, אֶל-כָּל-הָעָם.
{כד} וַתֵּצֵא אֵשׁ, מִלִּפְנֵי יְהוָה, וַתֹּאכַל עַל-הַמִּזְבֵּחַ, אֶת-הָעֹלָה וְאֶת-הַחֲלָבִים; וַיַּרְא כָּל-הָעָם וַיָּרֹנּוּ, וַיִּפְּלוּ עַל-פְּנֵיהֶם.
רק לאחר שמשה ואהרון נכנסים יחדיו אל אוהל מועד (עבור משה זו הפעם האחרונה, מאחר שרק כהנים מורשים לגשת אל הקודש), יוצאים ומברכים יחד את כולם, רק אז הציפייה מתממשת. בני ישראל צופים במחזה המדהים של השראת השכינה במשכן ומיד שמחים ומשתחווים בהכרת תודה. אך בעיצומו של רגע השיא נכונה לעם הפתעה קשה ומרה. שניים מחמשת פרחי הכהונה, שאך היום הסתיימה חניכתם, מקריבים אש זרה ונשרפים בעודם בחיים.
ספר ויקרא, פרק י':
{א} וַיִּקְחוּ בְנֵי-אַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא אִישׁ מַחְתָּתוֹ, וַיִּתְּנוּ בָהֵן אֵשׁ, וַיָּשִׂימוּ עָלֶיהָ, קְטֹרֶת; וַיַּקְרִיבוּ לִפְנֵי יְהוָה, אֵשׁ זָרָה--אֲשֶׁר לֹא צִוָּה, אֹתָם.
{ב} וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי יְהוָה, וַתֹּאכַל אוֹתָם; וַיָּמֻתוּ, לִפְנֵי יְהוָה.
לא ברור מה הביא את בני אהרון הכהן לבצע את המעשה, אך מודגשת הבעייתיות בכך שהם ביצעו אותו על דעת עצמם ולא בהתאם לציווי שקיבלו.
משה מנחה את אהרון ובניו הנותרים כיצד עליהם לפעול במסגרת הסיטואציה הבלתי צפויה שנוצרה (אסור להם לנהוג מנהגי אבלות כעת), וכן את בני הדודים של ההורגים לפנות את הגופות אל מחוץ למחנה, על מנת להמשיך את הטקס כמתוכנן.
והיכן אהרון בתוך כל זה?
שומר על זכות השתיקה.
ספר ויקרא, פרק י':
{ג} וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל-אַהֲרֹן, הוּא אֲשֶׁר-דִּבֶּר יְהוָה לֵאמֹר בִּקְרֹבַי אֶקָּדֵשׁ, וְעַל-פְּנֵי כָל-הָעָם, אֶכָּבֵד; וַיִּדֹּם, אַהֲרֹן.
כאן ניכרת גדולתו של אהרון הכהן. אסון בלתי צפוי פוקד אותו באחד הימים המרגשים בחייו, מחצית מבניו מתים לעיני הציבור כולו, והוא אינו פוצה את פיו. הוא אינו מתלונן, אינו זועק זעקה מרה, אינו מאשים, פשוט שותק.
בתמורה לכך הוא זוכה לשיחה אישית עם הקדוש-ברוך-הוא.
ספר ויקרא, פרק י':
{ח} וַיְדַבֵּר יְהוָה, אֶל-אַהֲרֹן לֵאמֹר.
{ט} יַיִן וְשֵׁכָר אַל-תֵּשְׁתְּ אַתָּה וּבָנֶיךָ אִתָּךְ, בְּבֹאֲכֶם אֶל-אֹהֶל מוֹעֵד--וְלֹא תָמֻתוּ: חֻקַּת עוֹלָם, לְדֹרֹתֵיכֶם.
המפרשים מעריכים שהציווי לגבי ההימנעות מהכניסה לקודש בגילופין מצביע על הסיבה למותם של בני אהרון. יש הסוברים שאהרון נענש בגין חלקו בחטא העגל, ושתפילתו של משה ביטלה את רוע הגזירה באופן חלקי בלבד.
ספר דברים, פרק ט':
{כ} וּֽבְאַהֲרֹ֗ן הִתְאַנַּ֧ף יְהוָ֛ה מְאֹ֖ד לְהַשְׁמִיד֑וֹ וָֽאֶתְפַּלֵּ֛ל גַּם־בְּעַ֥ד אַֽהֲרֹ֖ן בָּעֵ֥ת הַהִֽוא׃
לאחר הקמת המשכן הקדוש עולה הצורך להבדיל בין הטמא לבין הטהור. כך בהמשך הפרשה מובאים דינים הקשורים לבעלי החיים המותרים לאכילה, הטהורים, ובעלי החיים האסורים באכילה, הטמאים, ביניהם בהמות, דגים, עופות וזוחלים. טומאה מתבטאת לא רק בבעל חיים טמא, אלא גם במה שטומאתו יכולה לדבוק בבני אדם, חפצים ומאכלים אחרים, טומאה מתפשטת שאסור שתימצא במשכן או שתיגע בדברים קדושים.
הפרשה סוקרת לא רק את המצבים בהם נטמאים אלא גם את האפשרות לטהר ולהיטהר. בסוף הפרשה אנו מבינים כי הטהרה נדרשת מסיבה פשוטה ובסיסית.
ספר ויקרא, פרק י"א:
{מד} כִּי אֲנִי יְהוָה, אֱלֹהֵיכֶם, וְהִתְקַדִּשְׁתֶּם וִהְיִיתֶם קְדֹשִׁים, כִּי קָדוֹשׁ אָנִי; וְלֹא תְטַמְּאוּ אֶת-נַפְשֹׁתֵיכֶם, בְּכָל-הַשֶּׁרֶץ הָרֹמֵשׂ עַל-הָאָרֶץ.
{מה} כִּי אֲנִי יְהוָה, הַמַּעֲלֶה אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם, לִהְיֹת לָכֶם, לֵאלֹהִים; וִהְיִיתֶם קְדֹשִׁים, כִּי קָדוֹשׁ אָנִי.
פרשת צו נחתמה בשבעת ימי המילואים, ימי ההכנה לקראת השמשת המשכן כמקום השכינה השמיימית על פני הארץ, וכן הסמכת הכהנים לתפקידם כמשרתים הבלעדיים בקודש.
כעת מגיע היום השמיני, בו מסתיימת תקופת ההכשרה ונערך הטקס שמטרתו להביא את השכינה לשרות במשכן, באופן שיקשר בין עם ישראל לקדוש-ברוך-הוא.
ספר ויקרא, פרק ט':
{א} וַיְהִי, בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי, קָרָא מֹשֶׁה, לְאַהֲרֹן וּלְבָנָיו--וּלְזִקְנֵי, יִשְׂרָאֵל.
{ו} וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה, זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר-צִוָּה יְהוָה תַּעֲשׂוּ--וְיֵרָא אֲלֵיכֶם, כְּבוֹד יְהוָה.
תחילת הטקס בהקרבת קורבנות, הן בעבור בית אהרון והן בעבור עם ישראל כולו. ביום השמיני לראשונה מקריב הקורבנות כבר אינו משה רבנו כי אם הכהן הייעודי שהכשרתו כעת הסתיימה, אחיו הגדול אהרון.
בסיום הטקס מברך אהרון הכהן את עם ישראל, אך בסיום הברכה עדיין לא יורדת אש מן השמיים למזבח.
ספר ויקרא, פרק ט':
{כב} וַיִּשָּׂא אַהֲרֹן אֶת-יָדָו אֶל-הָעָם, וַיְבָרְכֵם; וַיֵּרֶד, מֵעֲשֹׂת הַחַטָּאת וְהָעֹלָה--וְהַשְּׁלָמִים.
{כג} וַיָּבֹא מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן, אֶל-אֹהֶל מוֹעֵד, וַיֵּצְאוּ, וַיְבָרְכוּ אֶת-הָעָם; וַיֵּרָא כְבוֹד-יְהוָה, אֶל-כָּל-הָעָם.
{כד} וַתֵּצֵא אֵשׁ, מִלִּפְנֵי יְהוָה, וַתֹּאכַל עַל-הַמִּזְבֵּחַ, אֶת-הָעֹלָה וְאֶת-הַחֲלָבִים; וַיַּרְא כָּל-הָעָם וַיָּרֹנּוּ, וַיִּפְּלוּ עַל-פְּנֵיהֶם.
רק לאחר שמשה ואהרון נכנסים יחדיו אל אוהל מועד (עבור משה זו הפעם האחרונה, מאחר שרק כהנים מורשים לגשת אל הקודש), יוצאים ומברכים יחד את כולם, רק אז הציפייה מתממשת. בני ישראל צופים במחזה המדהים של השראת השכינה במשכן ומיד שמחים ומשתחווים בהכרת תודה. אך בעיצומו של רגע השיא נכונה לעם הפתעה קשה ומרה. שניים מחמשת פרחי הכהונה, שאך היום הסתיימה חניכתם, מקריבים אש זרה ונשרפים בעודם בחיים.
ספר ויקרא, פרק י':
{א} וַיִּקְחוּ בְנֵי-אַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא אִישׁ מַחְתָּתוֹ, וַיִּתְּנוּ בָהֵן אֵשׁ, וַיָּשִׂימוּ עָלֶיהָ, קְטֹרֶת; וַיַּקְרִיבוּ לִפְנֵי יְהוָה, אֵשׁ זָרָה--אֲשֶׁר לֹא צִוָּה, אֹתָם.
{ב} וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי יְהוָה, וַתֹּאכַל אוֹתָם; וַיָּמֻתוּ, לִפְנֵי יְהוָה.
לא ברור מה הביא את בני אהרון הכהן לבצע את המעשה, אך מודגשת הבעייתיות בכך שהם ביצעו אותו על דעת עצמם ולא בהתאם לציווי שקיבלו.
משה מנחה את אהרון ובניו הנותרים כיצד עליהם לפעול במסגרת הסיטואציה הבלתי צפויה שנוצרה (אסור להם לנהוג מנהגי אבלות כעת), וכן את בני הדודים של ההורגים לפנות את הגופות אל מחוץ למחנה, על מנת להמשיך את הטקס כמתוכנן.
והיכן אהרון בתוך כל זה?
שומר על זכות השתיקה.
ספר ויקרא, פרק י':
{ג} וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל-אַהֲרֹן, הוּא אֲשֶׁר-דִּבֶּר יְהוָה לֵאמֹר בִּקְרֹבַי אֶקָּדֵשׁ, וְעַל-פְּנֵי כָל-הָעָם, אֶכָּבֵד; וַיִּדֹּם, אַהֲרֹן.
כאן ניכרת גדולתו של אהרון הכהן. אסון בלתי צפוי פוקד אותו באחד הימים המרגשים בחייו, מחצית מבניו מתים לעיני הציבור כולו, והוא אינו פוצה את פיו. הוא אינו מתלונן, אינו זועק זעקה מרה, אינו מאשים, פשוט שותק.
בתמורה לכך הוא זוכה לשיחה אישית עם הקדוש-ברוך-הוא.
ספר ויקרא, פרק י':
{ח} וַיְדַבֵּר יְהוָה, אֶל-אַהֲרֹן לֵאמֹר.
{ט} יַיִן וְשֵׁכָר אַל-תֵּשְׁתְּ אַתָּה וּבָנֶיךָ אִתָּךְ, בְּבֹאֲכֶם אֶל-אֹהֶל מוֹעֵד--וְלֹא תָמֻתוּ: חֻקַּת עוֹלָם, לְדֹרֹתֵיכֶם.
המפרשים מעריכים שהציווי לגבי ההימנעות מהכניסה לקודש בגילופין מצביע על הסיבה למותם של בני אהרון. יש הסוברים שאהרון נענש בגין חלקו בחטא העגל, ושתפילתו של משה ביטלה את רוע הגזירה באופן חלקי בלבד.
ספר דברים, פרק ט':
{כ} וּֽבְאַהֲרֹ֗ן הִתְאַנַּ֧ף יְהוָ֛ה מְאֹ֖ד לְהַשְׁמִיד֑וֹ וָֽאֶתְפַּלֵּ֛ל גַּם־בְּעַ֥ד אַֽהֲרֹ֖ן בָּעֵ֥ת הַהִֽוא׃
לאחר הקמת המשכן הקדוש עולה הצורך להבדיל בין הטמא לבין הטהור. כך בהמשך הפרשה מובאים דינים הקשורים לבעלי החיים המותרים לאכילה, הטהורים, ובעלי החיים האסורים באכילה, הטמאים, ביניהם בהמות, דגים, עופות וזוחלים. טומאה מתבטאת לא רק בבעל חיים טמא, אלא גם במה שטומאתו יכולה לדבוק בבני אדם, חפצים ומאכלים אחרים, טומאה מתפשטת שאסור שתימצא במשכן או שתיגע בדברים קדושים.
הפרשה סוקרת לא רק את המצבים בהם נטמאים אלא גם את האפשרות לטהר ולהיטהר. בסוף הפרשה אנו מבינים כי הטהרה נדרשת מסיבה פשוטה ובסיסית.
ספר ויקרא, פרק י"א:
{מד} כִּי אֲנִי יְהוָה, אֱלֹהֵיכֶם, וְהִתְקַדִּשְׁתֶּם וִהְיִיתֶם קְדֹשִׁים, כִּי קָדוֹשׁ אָנִי; וְלֹא תְטַמְּאוּ אֶת-נַפְשֹׁתֵיכֶם, בְּכָל-הַשֶּׁרֶץ הָרֹמֵשׂ עַל-הָאָרֶץ.
{מה} כִּי אֲנִי יְהוָה, הַמַּעֲלֶה אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם, לִהְיֹת לָכֶם, לֵאלֹהִים; וִהְיִיתֶם קְדֹשִׁים, כִּי קָדוֹשׁ אָנִי.