לאחר נישואיו של שלמה המלך לבת פרעה הוא מגיע למזבח הגדול בגבעון ומקיים שם אירוע דתי גדול לכבודו של הקדוש-ברוך-הוא, כשהוא זובח לא פחות מאלף עולות.
{ד} וַיֵּלֶךְ הַמֶּלֶךְ גִּבְעֹנָה לִזְבֹּחַ שָׁם, כִּי-הִיא הַבָּמָה הַגְּדוֹלָה; אֶלֶף עֹלוֹת יַעֲלֶה שְׁלֹמֹה, עַל הַמִּזְבֵּחַ הַהוּא.
דבקותו בקדוש-ברוך-הוא נושאת פירות, הוא זוכה בהתגלות אלוקית בחלום הלילה ובמשאלה לבחירתו.
{ה} בְּגִבְעוֹן, נִרְאָה יְהוָה אֶל-שְׁלֹמֹה--בַּחֲלוֹם הַלָּיְלָה; וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים, שְׁאַל מָה אֶתֶּן-לָךְ.
שלמה יכול לבקש הכל, עושר, אריכות ימים, יציבות שלטונית, כבוד, ובכל זאת הוא מבקש דבר אחר. מכיוון שהוא עדיין צעיר והוא מולך על עם עצום, הוא מבקש מבורא עולם שיסייע לו להנהיג את העם ולשפוט אותו.
{ט} וְנָתַתָּ לְעַבְדְּךָ לֵב שֹׁמֵעַ, לִשְׁפֹּט אֶת-עַמְּךָ, לְהָבִין, בֵּין-טוֹב לְרָע: כִּי מִי יוּכַל לִשְׁפֹּט, אֶת-עַמְּךָ הַכָּבֵד הַזֶּה.
הקדוש-ברוך-הוא מתרשם לטובה מבקשתו ומחוסר האנוכיות שבה ומבטיח להגשים עבורו, פרט למשאלה, גם את שלא ביקש.
{י} וַיִּיטַב הַדָּבָר, בְּעֵינֵי אֲדֹנָי: כִּי שָׁאַל שְׁלֹמֹה, אֶת-הַדָּבָר הַזֶּה.
{יא} וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֵלָיו, יַעַן אֲשֶׁר שָׁאַלְתָּ אֶת-הַדָּבָר הַזֶּה וְלֹא-שָׁאַלְתָּ לְּךָ יָמִים רַבִּים וְלֹא-שָׁאַלְתָּ לְּךָ עֹשֶׁר, וְלֹא שָׁאַלְתָּ, נֶפֶשׁ אֹיְבֶיךָ; וְשָׁאַלְתָּ לְּךָ הָבִין, לִשְׁמֹעַ מִשְׁפָּט.
{יב} הִנֵּה עָשִׂיתִי, כִּדְבָרֶיךָ; הִנֵּה נָתַתִּי לְךָ, לֵב חָכָם וְנָבוֹן, אֲשֶׁר כָּמוֹךָ לֹא-הָיָה לְפָנֶיךָ, וְאַחֲרֶיךָ לֹא-יָקוּם כָּמוֹךָ.
{יג} וְגַם אֲשֶׁר לֹא-שָׁאַלְתָּ נָתַתִּי לָךְ, גַּם-עֹשֶׁר גַּם-כָּבוֹד: אֲשֶׁר לֹא-הָיָה כָמוֹךָ אִישׁ בַּמְּלָכִים, כָּל-יָמֶיךָ.
שלמה מתעורר מחלומו אסיר תודה על נכונותו של הקדוש-ברוך-הוא להגשים את משאלת ליבו ועורך משתה הודיה.
{טו} וַיִּקַץ שְׁלֹמֹה, וְהִנֵּה חֲלוֹם; וַיָּבוֹא יְרוּשָׁלִַם וַיַּעֲמֹד לִפְנֵי אֲרוֹן בְּרִית-אֲדֹנָי, וַיַּעַל עֹלוֹת וַיַּעַשׂ שְׁלָמִים, וַיַּעַשׂ מִשְׁתֶּה, לְכָל-עֲבָדָיו.
בהמשך הפרק מובא מקרה שמוכיח לנו שמשאלתו אכן התקיימה, ושהוא מצליח לשפוט את העם בתבונה.
שתי נשים מגיעות למלך ומספרות לו ששתיהן גרות בבית אחד ושתיהן ילדו בהפרש קטן האחת מהשניה.
{יט} וַיָּמָת בֶּן-הָאִשָּׁה הַזֹּאת, לָיְלָה, אֲשֶׁר שָׁכְבָה, עָלָיו.
{כ} וַתָּקָם בְּתוֹךְ הַלַּיְלָה וַתִּקַּח אֶת-בְּנִי מֵאֶצְלִי, וַאֲמָתְךָ יְשֵׁנָה, וַתַּשְׁכִּיבֵהוּ, בְּחֵיקָהּ; וְאֶת-בְּנָהּ הַמֵּת, הִשְׁכִּיבָה בְחֵיקִי.
{כא} וָאָקֻם בַּבֹּקֶר לְהֵינִיק אֶת-בְּנִי, וְהִנֵּה-מֵת; וָאֶתְבּוֹנֵן אֵלָיו בַּבֹּקֶר, וְהִנֵּה לֹא-הָיָה בְנִי אֲשֶׁר יָלָדְתִּי.
{כב} וַתֹּאמֶר הָאִשָּׁה הָאַחֶרֶת לֹא כִי, בְּנִי הַחַי וּבְנֵךְ הַמֵּת, וְזֹאת אֹמֶרֶת לֹא כִי, בְּנֵךְ הַמֵּת וּבְנִי הֶחָי; וַתְּדַבֵּרְנָה, לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ.
לכאורה מקרה לא פתיר. זו המילה של אישה אחת מול המילה של השנייה. אלא שלשלמה המלך יש פתרון יצירתי.
{כה} וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ, גִּזְרוּ אֶת-הַיֶּלֶד הַחַי לִשְׁנָיִם; וּתְנוּ אֶת-הַחֲצִי לְאַחַת, וְאֶת-הַחֲצִי לְאֶחָת.
{כו} וַתֹּאמֶר הָאִשָּׁה אֲשֶׁר-בְּנָהּ הַחַי אֶל-הַמֶּלֶךְ, כִּי-נִכְמְרוּ רַחֲמֶיהָ עַל-בְּנָהּ, וַתֹּאמֶר בִּי אֲדֹנִי תְּנוּ-לָהּ אֶת-הַיָּלוּד הַחַי, וְהָמֵת אַל-תְּמִיתֻהוּ; וְזֹאת אֹמֶרֶת, גַּם-לִי גַם-לָךְ לֹא יִהְיֶה--גְּזֹרוּ.
{כז} וַיַּעַן הַמֶּלֶךְ וַיֹּאמֶר, תְּנוּ-לָהּ אֶת-הַיָּלוּד הַחַי, וְהָמֵת, לֹא תְמִיתֻהוּ: הִיא, אִמּוֹ.
שלמה מוכיח כאן הרבה מעבר לבקיאות בחוקי המשפט. ההבנה שלו ברזי לב האדם ואופיו מסייעת לו לחשוף את דוברת האמת.
{כח} וַיִּשְׁמְעוּ כָל-יִשְׂרָאֵל, אֶת-הַמִּשְׁפָּט אֲשֶׁר שָׁפַט הַמֶּלֶךְ, וַיִּרְאוּ, מִפְּנֵי הַמֶּלֶךְ: כִּי רָאוּ, כִּי-חָכְמַת אֱלֹהִים בְּקִרְבּוֹ לַעֲשׂוֹת מִשְׁפָּט.
;){kind=link}