לאחר שאכיש משחרר את דוד ואנשיו מהקרב, הם חוזרים לעירם צקלג ומגלים כי אסון כבד פקד אותם.
{א} וַיְהִי בְּבֹא דָוִד וַאֲנָשָׁיו, צִקְלַג--בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי; וַעֲמָלֵקִי פָשְׁטוּ, אֶל-נֶגֶב וְאֶל-צִקְלַג, וַיַּכּוּ אֶת-צִקְלַג, וַיִּשְׂרְפוּ אֹתָהּ בָּאֵשׁ.
{ב} וַיִּשְׁבּוּ אֶת-הַנָּשִׁים אֲשֶׁר-בָּהּ מִקָּטֹן וְעַד-גָּדוֹל, לֹא הֵמִיתוּ אִישׁ; וַיִּנְהֲגוּ, וַיֵּלְכוּ לְדַרְכָּם.
{ו} וַתֵּצֶר לְדָוִד מְאֹד, כִּי-אָמְרוּ הָעָם לְסָקְלוֹ--כִּי-מָרָה נֶפֶשׁ כָּל-הָעָם, אִישׁ עַל-בָּנָו וְעַל-בְּנֹתָיו; וַיִּתְחַזֵּק דָּוִד, בַּיהוָה אֱלֹהָיו.
מעבר למצוקה האישית שחש דוד עקב נפילתן בשבי של נשותיו אחינועם ואביגיל, בהיותו המנהיג אנשיו מוציאים עליו את כל הצער והתסכול שהם חווים.
הוא מתייעץ עם הקדוש-ברוך-הוא אם לרדוף אחרי גדוד העמלקים ומשנענה בחיוב הוא יוצא בעקבותיהם.
{ח} וַיִּשְׁאַל דָּוִד בַּיהוָה לֵאמֹר, אֶרְדֹּף אַחֲרֵי הַגְּדוּד-הַזֶּה הַאַשִּׂגֶנּוּ; וַיֹּאמֶר לוֹ רְדֹף, כִּי-הַשֵּׂג תַּשִּׂיג וְהַצֵּל תַּצִּיל.
כשדוד וחייליו מגיעים לנחל הבשור מאתיים מהלוחמים מתקשים בחצייתו ונותרים מאחור.
{ט} וַיֵּלֶךְ דָּוִד, הוּא וְשֵׁשׁ-מֵאוֹת אִישׁ אֲשֶׁר אִתּוֹ, וַיָּבֹאוּ, עַד-נַחַל הַבְּשׂוֹר; וְהַנּוֹתָרִים, עָמָדוּ.
{י} וַיִּרְדֹּף דָּוִד, הוּא וְאַרְבַּע-מֵאוֹת אִישׁ; וַיַּעַמְדוּ, מָאתַיִם אִישׁ, אֲשֶׁר פִּגְּרוּ, מֵעֲבֹר אֶת-נַחַל הַבְּשׂוֹר.
בדרכם מזדמן עבד שננטש על ידי בעליו העמלקי עקב מחלה. לאחר שהם מאכילים ומשקים אותו, הוא מספר להם שהגדוד אליו הוא משתייך בדיוק בדרכו חזרה מפשיטה על צקלג. הוא מסכים לסייע לדוד באיתור הגדוד העמלקי בתמורה להתחייבות לאי הסגרה אל האדון שנטשו.
{יג} וַיֹּאמֶר לוֹ דָוִד לְמִי-אַתָּה, וְאֵי מִזֶּה אָתָּה; וַיֹּאמֶר נַעַר מִצְרִי אָנֹכִי, עֶבֶד לְאִישׁ עֲמָלֵקִי, וַיַּעַזְבֵנִי אֲדֹנִי כִּי חָלִיתִי, הַיּוֹם שְׁלֹשָׁה.
{יד} אֲנַחְנוּ פָּשַׁטְנוּ נֶגֶב הַכְּרֵתִי, וְעַל-אֲשֶׁר לִיהוּדָה--וְעַל-נֶגֶב כָּלֵב; וְאֶת-צִקְלַג, שָׂרַפְנוּ בָאֵשׁ.
{טו} וַיֹּאמֶר אֵלָיו דָּוִד, הֲתוֹרִדֵנִי אֶל-הַגְּדוּד הַזֶּה; וַיֹּאמֶר הִשָּׁבְעָה לִּי בֵאלֹהִים אִם-תְּמִיתֵנִי, וְאִם-תַּסְגִּרֵנִי בְּיַד-אֲדֹנִי, וְאוֹרִדְךָ, אֶל-הַגְּדוּד הַזֶּה.
העבד מוביל אותם אל הגדוד והם מוצאים את אנשיו מפוזרים ברחבי המחנה בשלווה, אוכלים, שותים וחוגגים עם השלל שבזזו מארץ פלשתים ויהודה. דוד מכה בהם ומחזיר את כל השלל שנלקח, מאדם עד בהמה.
{יז} וַיַּכֵּם דָּוִד מֵהַנֶּשֶׁף וְעַד-הָעֶרֶב, לְמָחֳרָתָם; וְלֹא-נִמְלַט מֵהֶם אִישׁ, כִּי אִם-אַרְבַּע מֵאוֹת אִישׁ-נַעַר אֲשֶׁר-רָכְבוּ עַל-הַגְּמַלִּים וַיָּנֻסוּ.
{יח} וַיַּצֵּל דָּוִד, אֵת כָּל-אֲשֶׁר לָקְחוּ עֲמָלֵק; וְאֶת-שְׁתֵּי נָשָׁיו, הִצִּיל דָּוִד.
{יט} וְלֹא נֶעְדַּר-לָהֶם מִן-הַקָּטֹן וְעַד-הַגָּדוֹל וְעַד-בָּנִים וּבָנוֹת, וּמִשָּׁלָל, וְעַד כָּל-אֲשֶׁר לָקְחוּ, לָהֶם: הַכֹּל, הֵשִׁיב דָּוִד.
הלוחמים האמיצים חוזרים דרך נחל הבשור אל מאתיים הלוחמים שממתינים שם. בשלב זה מתעוררת מחלוקת בקרב השבים מהפשיטה. חלקם מוחים על חלוקת השלל עם הלוחמים שנותרו מאחור, וטוענים שעליהם להסתפק בכך שהם השיבו את משפחותיהם.
{כב} וַיַּעַן כָּל-אִישׁ-רָע וּבְלִיַּעַל, מֵהָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר הָלְכוּ עִם-דָּוִד, וַיֹּאמְרוּ יַעַן אֲשֶׁר לֹא-הָלְכוּ עִמִּי, לֹא-נִתֵּן לָהֶם מֵהַשָּׁלָל אֲשֶׁר הִצַּלְנוּ: כִּי-אִם-אִישׁ אֶת-אִשְׁתּוֹ וְאֶת-בָּנָיו, וְיִנְהֲגוּ וְיֵלֵכוּ.
{כג} וַיֹּאמֶר דָּוִד, לֹא-תַעֲשׂוּ כֵן אֶחָי: אֵת אֲשֶׁר-נָתַן יְהוָה לָנוּ, וַיִּשְׁמֹר אֹתָנוּ, וַיִּתֵּן אֶת-הַגְּדוּד הַבָּא עָלֵינוּ, בְּיָדֵנוּ.
דוד מתנגד לכך ומזכיר לכולם שהניצחון הוא בזכות הקדוש-ברוך-הוא ולא בזכות גבורתם. מיום זה ואילך הוא מעגן זאת בחוק, חלקם של הלוחמים ושל שומרי הכלים בשלל שווה.
{כד} וּמִי יִשְׁמַע לָכֶם, לַדָּבָר הַזֶּה: כִּי כְּחֵלֶק הַיֹּרֵד בַּמִּלְחָמָה, וּכְחֵלֶק הַיֹּשֵׁב עַל-הַכֵּלִים--יַחְדָּו יַחֲלֹקוּ.
{כה} וַיְהִי, מֵהַיּוֹם הַהוּא וָמָעְלָה; וַיְשִׂמֶהָ לְחֹק וּלְמִשְׁפָּט, לְיִשְׂרָאֵל, עַד, הַיּוֹם הַזֶּה.
דוד לא שוכח את אוהביו בני שבטו וזוכר לחלוק את השלל גם עם זקני יהודה.
{כו} וַיָּבֹא דָוִד אֶל-צִקְלַג, וַיְשַׁלַּח מֵהַשָּׁלָל לְזִקְנֵי יְהוּדָה לְרֵעֵהוּ לֵאמֹר: הִנֵּה לָכֶם בְּרָכָה, מִשְּׁלַל אֹיְבֵי יְהוָה.
;){kind=link}