הפרק מתחיל בהכנה לפרק הבא. שוב פלישתים עולים להילחם בישראל, אלא שהפעם אכיש בטוח שהוא מחזיק בידיו קלף מנצח, שומר ראש שמכיר היטב את מחנה האויב, הלא הוא דוד.
{א} וַיְהִי, בַּיָּמִים הָהֵם, וַיִּקְבְּצוּ פְלִשְׁתִּים אֶת-מַחֲנֵיהֶם לַצָּבָא, לְהִלָּחֵם בְּיִשְׂרָאֵל; וַיֹּאמֶר אָכִישׁ, אֶל-דָּוִד, יָדֹעַ תֵּדַע כִּי אִתִּי תֵּצֵא בַמַּחֲנֶה, אַתָּה וַאֲנָשֶׁיךָ.
{ב} וַיֹּאמֶר דָּוִד, אֶל-אָכִישׁ, לָכֵן אַתָּה תֵדַע, אֵת אֲשֶׁר-יַעֲשֶׂה עַבְדֶּךָ; וַיֹּאמֶר אָכִישׁ, אֶל-דָּוִד, לָכֵן שֹׁמֵר לְרֹאשִׁי אֲשִׂימְךָ, כָּל-הַיָּמִים.
במקביל אנו למדים על מותו של שמואל, וזוכים לרמז שיסייע לנו להבין את המשך הפרק. שאול אסר על העלאת מתים מן האוב, בהתאם לציווי עתיק יומין מטעם הקדוש-ברוך-הוא.
{ג} וּשְׁמוּאֵל מֵת--וַיִּסְפְּדוּ-לוֹ כָּל-יִשְׂרָאֵל, וַיִּקְבְּרֻהוּ בָרָמָה וּבְעִירוֹ; וְשָׁאוּל, הֵסִיר הָאֹבוֹת וְאֶת-הַיִּדְּעֹנִים--מֵהָאָרֶץ.
שאול חושש מאוד מהקרב עם פלשתים. הוא מנסה לשאול באורים ובתומים אך לא זוכה לתשובה.
{ה} וַיַּרְא שָׁאוּל, אֶת-מַחֲנֵה פְלִשְׁתִּים; וַיִּרָא, וַיֶּחֱרַד לִבּוֹ מְאֹד.
{ו} וַיִּשְׁאַל שָׁאוּל בַּיהוָה, וְלֹא עָנָהוּ יְהוָה--גַּם בַּחֲלֹמוֹת גַּם בָּאוּרִים, גַּם בַּנְּבִיאִם.
באין ברירה נאלץ שאול לבקש מעבדיו לאתר בעבורו בעל מקצוע בתחום שהוא עצמו ביקש להכרית, על מנת להעלות את רוחו של שמואל הנביא.
על מנת שבעלת האוב לא תזהה אותו, הוא מתחפש ומגיע אליה באישון לילה. הוא מבטיח לה שלא יאונה לה כל רע, על אף שהיא מפרה חוק של המלך.
{ז} וַיֹּאמֶר שָׁאוּל לַעֲבָדָיו, בַּקְּשׁוּ-לִי אֵשֶׁת בַּעֲלַת-אוֹב, וְאֵלְכָה אֵלֶיהָ, וְאֶדְרְשָׁה-בָּהּ; וַיֹּאמְרוּ עֲבָדָיו אֵלָיו, הִנֵּה אֵשֶׁת בַּעֲלַת-אוֹב בְּעֵין דּוֹר.
{ח} וַיִּתְחַפֵּשׂ שָׁאוּל, וַיִּלְבַּשׁ בְּגָדִים אֲחֵרִים, וַיֵּלֶךְ הוּא וּשְׁנֵי אֲנָשִׁים עִמּוֹ, וַיָּבֹאוּ אֶל-הָאִשָּׁה לָיְלָה; וַיֹּאמֶר, קסומי- (קָסֳמִי-) נָא לִי בָּאוֹב, וְהַעֲלִי לִי, אֵת אֲשֶׁר-אֹמַר אֵלָיִךְ.
שאול מבקש מבעלת האוב להעלות בפניו את שמואל הנביא. כשהיא מצליחה להעלות אותו, היא מיד מבינה שמולה עומד המלך שאול.
{יג} וַיֹּאמֶר לָהּ הַמֶּלֶךְ אַל-תִּירְאִי, כִּי מָה רָאִית; וַתֹּאמֶר הָאִשָּׁה אֶל-שָׁאוּל, אֱלֹהִים רָאִיתִי עֹלִים מִן-הָאָרֶץ.
{טו} וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל אֶל-שָׁאוּל, לָמָּה הִרְגַּזְתַּנִי לְהַעֲלוֹת אֹתִי; וַיֹּאמֶר שָׁאוּל צַר-לִי מְאֹד וּפְלִשְׁתִּים נִלְחָמִים בִּי, וֵאלֹהִים סָר מֵעָלַי וְלֹא-עָנָנִי עוֹד גַּם בְּיַד-הַנְּבִיאִים גַּם-בַּחֲלֹמוֹת, וָאֶקְרָאֶה לְךָ, לְהוֹדִיעֵנִי מָה אֶעֱשֶׂה.
שמואל לא מרוצה במיוחד מכך שמעלים אותו באוב. גם כששאול מסביר לו שמדובר בנסיבות מיוחדות, הוא אינו מתרצה.
הוא מזכיר לשאול שהקדוש-ברוך-הוא כבר מזמן אינו לצידו, ובנוסף מבשר לו בשורות קשות לגבי המלחמה מחר.
{טז} וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל, וְלָמָּה תִּשְׁאָלֵנִי: וַיהוָה סָר מֵעָלֶיךָ, וַיְהִי עָרֶךָ.
{יז} וַיַּעַשׂ יְהוָה לוֹ, כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר בְּיָדִי; וַיִּקְרַע יְהוָה אֶת-הַמַּמְלָכָה מִיָּדֶךָ, וַיִּתְּנָהּ לְרֵעֲךָ לְדָוִד.
{יח} כַּאֲשֶׁר לֹא-שָׁמַעְתָּ בְּקוֹל יְהוָה, וְלֹא-עָשִׂיתָ חֲרוֹן-אַפּוֹ בַּעֲמָלֵק; עַל-כֵּן הַדָּבָר הַזֶּה, עָשָׂה-לְךָ יְהוָה הַיּוֹם הַזֶּה.
{יט} וְיִתֵּן יְהוָה גַּם אֶת-יִשְׂרָאֵל עִמְּךָ, בְּיַד-פְּלִשְׁתִּים, וּמָחָר, אַתָּה וּבָנֶיךָ עִמִּי; גַּם אֶת-מַחֲנֵה יִשְׂרָאֵל, יִתֵּן יְהוָה בְּיַד-פְּלִשְׁתִּים.
שאול נחרד מדברי שמואל עד כדי כך שהוא נופל על האדמה. כבר יום שלם שלא אכל, ורק לאחר שבעלת האוב ועבדיו הפצירו בו הוא הסכים לאכול.
{כ} וַיְמַהֵר שָׁאוּל, וַיִּפֹּל מְלֹא-קוֹמָתוֹ אַרְצָה, וַיִּרָא מְאֹד, מִדִּבְרֵי שְׁמוּאֵל; גַּם-כֹּחַ, לֹא-הָיָה בוֹ--כִּי לֹא אָכַל לֶחֶם, כָּל-הַיּוֹם וְכָל-הַלָּיְלָה.
{כג} וַיְמָאֵן, וַיֹּאמֶר לֹא אֹכַל, וַיִּפְרְצוּ-בוֹ עֲבָדָיו וְגַם-הָאִשָּׁה, וַיִּשְׁמַע לְקֹלָם; וַיָּקָם, מֵהָאָרֶץ, וַיֵּשֶׁב, אֶל-הַמִּטָּה.
{כה} וַתַּגֵּשׁ לִפְנֵי-שָׁאוּל וְלִפְנֵי עֲבָדָיו, וַיֹּאכֵלוּ; וַיָּקֻמוּ וַיֵּלְכוּ, בַּלַּיְלָה הַהוּא.
