הפרק נפתח בבשורה אודות מותו של שמואל הנביא.
{א} וַיָּמָת שְׁמוּאֵל--וַיִּקָּבְצוּ כָל-יִשְׂרָאֵל וַיִּסְפְּדוּ-לוֹ, וַיִּקְבְּרֻהוּ בְּבֵיתוֹ בָּרָמָה; וַיָּקָם דָּוִד, וַיֵּרֶד אֶל-מִדְבַּר פָּארָן.
בהמשך הפרק מסופר לנו אודות נבל ואשתו אביגיל שחיים באזור הכרמל. נבל מתואר כאדם עשיר מאוד אך רע מעללים, בעוד שאביגיל חכמה ויפה.
{ג} וְשֵׁם הָאִישׁ נָבָל, וְשֵׁם אִשְׁתּוֹ אֲבִגָיִל; וְהָאִשָּׁה טוֹבַת-שֶׂכֶל וִיפַת תֹּאַר, וְהָאִישׁ קָשֶׁה וְרַע מַעֲלָלִים וְהוּא כלבו (כָלִבִּי).
דוד שומע שנבל חוגג את גז צאנו והוא שולח אליו שליחים. מטרתם להבהיר לנבל כי לדוד ואנשיו חלק בהצלחתו, שכן הם העניקו לרועי הצאן שלו שמירה והגנה.
{ז} וְעַתָּה שָׁמַעְתִּי, כִּי גֹזְזִים לָךְ; עַתָּה, הָרֹעִים אֲשֶׁר-לְךָ הָיוּ עִמָּנוּ--לֹא הֶכְלַמְנוּם וְלֹא-נִפְקַד לָהֶם מְאוּמָה, כָּל-יְמֵי הֱיוֹתָם בַּכַּרְמֶל.
{ח} שְׁאַל אֶת-נְעָרֶיךָ וְיַגִּידוּ לָךְ, וְיִמְצְאוּ הַנְּעָרִים חֵן בְּעֵינֶיךָ--כִּי-עַל-יוֹם טוֹב, בָּנוּ; תְּנָה-נָּא, אֵת אֲשֶׁר תִּמְצָא יָדְךָ לַעֲבָדֶיךָ, וּלְבִנְךָ, לְדָוִד.
בהתאם לכך הם מבקשים מנבל שכר כלשהו בעבור השירותים שניתנו לו.
תגובת נבל, בהתאם להיותו "קשה ורע מעללים", היא סירוב מוחלט.
{י} וַיַּעַן נָבָל אֶת-עַבְדֵי דָוִד, וַיֹּאמֶר, מִי דָוִד, וּמִי בֶן-יִשָׁי; הַיּוֹם, רַבּוּ עֲבָדִים, הַמִּתְפָּרְצִים, אִישׁ מִפְּנֵי אֲדֹנָיו.
{יא} וְלָקַחְתִּי אֶת-לַחְמִי, וְאֶת-מֵימַי, וְאֵת טִבְחָתִי, אֲשֶׁר טָבַחְתִּי לְגֹזְזָי; וְנָתַתִּי, לַאֲנָשִׁים, אֲשֶׁר לֹא יָדַעְתִּי, אֵי מִזֶּה הֵמָּה.
כשדוד שומע על תגובתו של נבל, הוא מיד מחליט לנקום בו.
אחד מנערי נבל מספר לאביגיל אודות ביקור אנשי דוד, העזרה שאכן העניקו לרועים, ההגנה שסיפקו להם, וכן על תגובת נבל לבקשתם ומשמעותה מבחינת נבל וכל בני ביתו.
{יז} וְעַתָּה, דְּעִי וּרְאִי מַה-תַּעֲשִׂי--כִּי-כָלְתָה הָרָעָה אֶל-אֲדֹנֵינוּ, וְעַל כָּל-בֵּיתוֹ; וְהוּא, בֶּן-בְּלִיַּעַל, מִדַּבֵּר, אֵלָיו.
{יח} וַתְּמַהֵר אבוגיל (אֲבִיגַיִל) וַתִּקַּח מָאתַיִם לֶחֶם וּשְׁנַיִם נִבְלֵי-יַיִן, וְחָמֵשׁ צֹאן עשוות (עֲשׂוּיוֹת) וְחָמֵשׁ סְאִים קָלִי, וּמֵאָה צִמֻּקִים, וּמָאתַיִם דְּבֵלִים; וַתָּשֶׂם, עַל-הַחֲמֹרִים.
{יט} וַתֹּאמֶר לִנְעָרֶיהָ עִבְרוּ לְפָנַי, הִנְנִי אַחֲרֵיכֶם בָּאָה; וּלְאִישָׁהּ נָבָל, לֹא הִגִּידָה.
אביגיל מצדיקה את החכמה שמיוחסת אליה וממהרת לדוד כשבידיה מנחה נדיבה עבורו ועבור אנשיו.
כשהיא פוגשת בדוד היא נופלת לרגליו ופונה אליו בהכנעה.
{כד} וַתִּפֹּל, עַל-רַגְלָיו, וַתֹּאמֶר, בִּי-אֲנִי אֲדֹנִי הֶעָוֺן; וּתְדַבֶּר-נָא אֲמָתְךָ, בְּאָזְנֶיךָ, וּשְׁמַע, אֵת דִּבְרֵי אֲמָתֶךָ.
{כה} אַל-נָא יָשִׂים אֲדֹנִי אֶת-לִבּוֹ אֶל-אִישׁ הַבְּלִיַּעַל הַזֶּה עַל-נָבָל, כִּי כִשְׁמוֹ כֶּן-הוּא--נָבָל שְׁמוֹ, וּנְבָלָה עִמּוֹ; וַאֲנִי, אֲמָתְךָ--לֹא רָאִיתִי אֶת-נַעֲרֵי אֲדֹנִי, אֲשֶׁר שָׁלָחְתָּ.
בדבריה הנבונים היא משכנעת אותו לוותר על תכנית הנקמה.
{כח} שָׂא נָא, לְפֶשַׁע אֲמָתֶךָ: כִּי עָשֹׂה-יַעֲשֶׂה יְהוָה לַאדֹנִי בַּיִת נֶאֱמָן, כִּי-מִלְחֲמוֹת יְהוָה אֲדֹנִי נִלְחָם, וְרָעָה לֹא-תִמָּצֵא בְךָ, מִיָּמֶיךָ.
{כט} וַיָּקָם אָדָם לִרְדָפְךָ, וּלְבַקֵּשׁ אֶת-נַפְשֶׁךָ; וְהָיְתָה נֶפֶשׁ אֲדֹנִי צְרוּרָה בִּצְרוֹר הַחַיִּים, אֵת יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, וְאֵת נֶפֶשׁ אֹיְבֶיךָ יְקַלְּעֶנָּה, בְּתוֹךְ כַּף הַקָּלַע.
דוד מודה לאל על ששלח את אביגיל אליו. הוא לוקח מידה את המנחה ומבהיר לה שרק בזכותה הוא אכן מוותר על תכניתו לנקום בנבל.
{לב} וַיֹּאמֶר דָּוִד, לַאֲבִיגַל: בָּרוּךְ יְהוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל, אֲשֶׁר שְׁלָחֵךְ הַיּוֹם הַזֶּה לִקְרָאתִי.
{לג} וּבָרוּךְ טַעְמֵךְ, וּבְרוּכָה אָתְּ: אֲשֶׁר כְּלִתִנִי הַיּוֹם הַזֶּה, מִבּוֹא בְדָמִים, וְהֹשֵׁעַ יָדִי, לִי.
{לד} וְאוּלָם, חַי-יְהוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל, אֲשֶׁר מְנָעַנִי, מֵהָרַע אֹתָךְ: כִּי לוּלֵי מִהַרְתְּ, ותבאתי (וַתָּבֹאת) לִקְרָאתִי--כִּי אִם-נוֹתַר לְנָבָל עַד-אוֹר הַבֹּקֶר, מַשְׁתִּין בְּקִיר.
למחרת בבוקר מספרת אביגיל לנבל אודות אירועי אמש, המפגש עם דוד והתכניות שהיו לו לגביו. נבל נבהל מאוד, וזמן קצר לאחר מכן הוא ניגף ע"י הקדוש-ברוך-הוא ונפטר.
דוד מודה לאל על שנקם את נקמתו. הוא שולח את אנשיו לשוחח עם האלמנה הטריה ולבקש ממנה להינשא לו. אביגיל מסכימה ודוד נושא לאישה אותה ואת אחינועם היזרעאלית.
בינתיים שאול המלך נותן את מיכל ביתו, אשת דוד, לאדם אחר.
{מב} וַתְּמַהֵר וַתָּקָם אֲבִיגַיִל, וַתִּרְכַּב עַל-הַחֲמוֹר, וְחָמֵשׁ נַעֲרֹתֶיהָ, הַהֹלְכוֹת לְרַגְלָהּ; וַתֵּלֶךְ, אַחֲרֵי מַלְאֲכֵי דָוִד, וַתְּהִי-לוֹ, לְאִשָּׁה.
{מג} וְאֶת-אֲחִינֹעַם לָקַח דָּוִד, מִיִּזְרְעֶאל; וַתִּהְיֶיןָ גַּם-שְׁתֵּיהֶן לוֹ, לְנָשִׁים.
{מד} וְשָׁאוּל, נָתַן אֶת-מִיכַל בִּתּוֹ--אֵשֶׁת דָּוִד: לְפַלְטִי בֶן-לַיִשׁ, אֲשֶׁר מִגַּלִּים.
;){kind=link}