דוד ממשיך לברוח. הוא מגיע לנוב, עירם של הכהנים, ופוגש באחימלך הכהן.
{ב} וַיָּבֹא דָוִד נֹבֶה, אֶל-אֲחִימֶלֶךְ הַכֹּהֵן; וַיֶּחֱרַד אֲחִימֶלֶךְ לִקְרַאת דָּוִד, וַיֹּאמֶר לוֹ מַדּוּעַ אַתָּה לְבַדֶּךָ, וְאִישׁ, אֵין אִתָּךְ.
{ג} וַיֹּאמֶר דָּוִד לַאֲחִימֶלֶךְ הַכֹּהֵן, הַמֶּלֶךְ צִוַּנִי דָבָר, וַיֹּאמֶר אֵלַי אִישׁ אַל-יֵדַע מְאוּמָה אֶת-הַדָּבָר אֲשֶׁר-אָנֹכִי שֹׁלֵחֲךָ, וַאֲשֶׁר צִוִּיתִךָ; וְאֶת-הַנְּעָרִים יוֹדַעְתִּי, אֶל-מְקוֹם פְּלֹנִי אַלְמוֹנִי.
אחימלך תוהה מדוע דוד אינו מלווה בפמלייה, כראוי לשר בכיר בצבא המלך. דוד מתרץ זאת כשליחות סודית מטעם המלך, שבהמשכה יפגוש בנערים שילוו אותו.
דוד הרעב מבקש מאחימלך לחם, אך הלחם היחיד שנמצא ברשותו הוא לחם הפנים, לחם קודש אותו מותר רק לכהנים לאכול. מאחר שדוד הבהיר שמדובר בפיקוח נפש, אחימלך נותן לו את לחם הפנים שהוכן בשבוע שעבר, טרם החלפתו בלחם טרי.
{ז} וַיִּתֶּן-לוֹ הַכֹּהֵן, קֹדֶשׁ: כִּי לֹא-הָיָה שָׁם לֶחֶם, כִּי-אִם-לֶחֶם הַפָּנִים הַמּוּסָרִים מִלִּפְנֵי יְהוָה, לָשׂוּם לֶחֶם חֹם, בְּיוֹם הִלָּקְחוֹ.
{ח} וְשָׁם אִישׁ מֵעַבְדֵי שָׁאוּל בַּיּוֹם הַהוּא, נֶעְצָר לִפְנֵי יְהוָה, וּשְׁמוֹ, דֹּאֵג הָאֲדֹמִי--אַבִּיר הָרֹעִים, אֲשֶׁר לְשָׁאוּל.
באותו היום מזדמן לאותו המקום גם דואג האדומי, אחד משריו של שאול המלך. הוא צופה במתרחש מהצד.
פרט ללחם מבקש דוד גם כלי נשק. הוא מספר לאחימלך שהוא הזדרז מאוד במצוות המלך כך שלא הספיק להצטייד בנשק. אחימלך מציע לו את כלי הנשק היחיד שנמצא במקום, חרב גלית הפלישתי, ודוד שמח מאוד לקבל את החרב בעזרתה ניצח בקרב האדיר ההוא.
{י} וַיֹּאמֶר הַכֹּהֵן, חֶרֶב גָּלְיָת הַפְּלִשְׁתִּי אֲשֶׁר-הִכִּיתָ בְּעֵמֶק הָאֵלָה הִנֵּה-הִיא לוּטָה בַשִּׂמְלָה אַחֲרֵי הָאֵפוֹד--אִם-אֹתָהּ תִּקַּח-לְךָ קָח, כִּי אֵין אַחֶרֶת זוּלָתָהּ בָּזֶה; וַיֹּאמֶר דָּוִד אֵין כָּמוֹהָ, תְּנֶנָּה לִּי.
דוד בורח משם, מחוסר ברירה, לעיר הפלישתית גת. דוד יודע שהפלשתים אינם מחבבים אותו לאחר שניצח אותם והוא חושש לחייו.
{יא} וַיָּקָם דָּוִד, וַיִּבְרַח בַּיּוֹם-הַהוּא מִפְּנֵי שָׁאוּל; וַיָּבֹא, אֶל-אָכִישׁ מֶלֶךְ גַּת.
{יב} וַיֹּאמְרוּ עַבְדֵי אָכִישׁ, אֵלָיו, הֲלוֹא-זֶה דָוִד, מֶלֶךְ הָאָרֶץ; הֲלוֹא לָזֶה, יַעֲנוּ בַמְּחֹלוֹת לֵאמֹר, הִכָּה שָׁאוּל בַּאֲלָפָו, וְדָוִד בְּרִבְבֹתָו.
הוא מחליט שהסיכוי הטוב ביותר שלו להישאר בחיים הוא להתחזות למשוגע. הוא מרייר על זקנו, מותיר סימנים על דלתות השער ומשכנע את סובביו שהוא אינו אותו האדם שניצח אותם בעבר.
{יד} וַיְשַׁנּוֹ אֶת-טַעְמוֹ בְּעֵינֵיהֶם, וַיִּתְהֹלֵל בְּיָדָם; וַיְתָו עַל-דַּלְתוֹת הַשַּׁעַר, וַיּוֹרֶד רִירוֹ אֶל-זְקָנוֹ.
{טו} וַיֹּאמֶר אָכִישׁ, אֶל-עֲבָדָיו: הִנֵּה תִרְאוּ אִישׁ מִשְׁתַּגֵּעַ, לָמָּה תָּבִיאוּ אֹתוֹ אֵלָי.
{טז} חֲסַר מְשֻׁגָּעִים, אָנִי, כִּי-הֲבֵאתֶם אֶת-זֶה, לְהִשְׁתַּגֵּעַ עָלָי; הֲזֶה, יָבוֹא אֶל-בֵּיתִי.
;){kind=link}