הפרק הזה נע בין אהבה עזה לבין שנאה קיצונית. הוא מתחיל ביהונתן בן שאול, באהבתו הייחודית לדוד ובכריתת ברית ביניהם.
{א} וַיְהִי, כְּכַלֹּתוֹ לְדַבֵּר אֶל-שָׁאוּל, וְנֶפֶשׁ יְהוֹנָתָן, נִקְשְׁרָה בְּנֶפֶשׁ דָּוִד; ויאהבו (וַיֶּאֱהָבֵהוּ) יְהוֹנָתָן, כְּנַפְשׁוֹ.
{ג} וַיִּכְרֹת יְהוֹנָתָן וְדָוִד, בְּרִית, בְּאַהֲבָתוֹ אֹתוֹ, כְּנַפְשׁוֹ.
כאות לברית מעניק יהונתן לדוד את מדי הקרב שלו. שאול ממנה את דוד להיות מפקד בצבאו.
ההרמוניה הזו נקטעת באחת בעת שאנשי הצבא חוזרים מהמערכה בה דוד כיכב בניצחונו את גלית.
{ו} וַיְהִי בְּבוֹאָם, בְּשׁוּב דָּוִד מֵהַכּוֹת אֶת-הַפְּלִשְׁתִּי, וַתֵּצֶאנָה הַנָּשִׁים מִכָּל-עָרֵי יִשְׂרָאֵל לשור (לָשִׁיר) וְהַמְּחֹלוֹת, לִקְרַאת שָׁאוּל הַמֶּלֶךְ--בְּתֻפִּים בְּשִׂמְחָה, וּבְשָׁלִשִׁים.
{ז} וַתַּעֲנֶינָה הַנָּשִׁים הַמְשַׂחֲקוֹת, וַתֹּאמַרְןָ: הִכָּה שָׁאוּל בַּאֲלָפָו, וְדָוִד בְּרִבְבֹתָיו.
{ח} וַיִּחַר לְשָׁאוּל מְאֹד, וַיֵּרַע בְּעֵינָיו הַדָּבָר הַזֶּה, וַיֹּאמֶר נָתְנוּ לְדָוִד רְבָבוֹת, וְלִי נָתְנוּ הָאֲלָפִים; וְעוֹד לוֹ, אַךְ הַמְּלוּכָה.
{ט} וַיְהִי שָׁאוּל, עון (עוֹיֵן) אֶת-דָּוִד, מֵהַיּוֹם הַהוּא, וָהָלְאָה.
השילוב בין הקנאה בדוד לרוח הרעה שתוקפת את שאול, זו שבעטיה הובא דוד לנגן לו, מביא לידי ניסיון התנקשות. כפול.
{י} וַיְהִי מִמָּחֳרָת, וַתִּצְלַח רוּחַ אֱלֹהִים רָעָה אֶל-שָׁאוּל וַיִּתְנַבֵּא בְתוֹךְ-הַבַּיִת, וְדָוִד מְנַגֵּן בְּיָדוֹ, כְּיוֹם בְּיוֹם; וְהַחֲנִית, בְּיַד-שָׁאוּל.
{יא} וַיָּטֶל שָׁאוּל, אֶת-הַחֲנִית, וַיֹּאמֶר, אַכֶּה בְדָוִד וּבַקִּיר; וַיִּסֹּב דָּוִד מִפָּנָיו, פַּעֲמָיִם.
שאול מבין שהקדוש-ברוך-הוא אכן סר ממנו וכעת הוא לצידו של דוד. הוא מוציא אותו מביתו ומקדם אותו בתפקידו הצבאי, במסגרתו נעשה דוד רק אהוד ופופולרי יותר בקרב העם, למגינת ליבו של שאול. הוא מחליט לעשות מעשה. הוא הבטיח לתת את ביתו למי שיילחם בגלית וכעת הוא מוכן לקיים את ההבטחה, אך לא בניקיון כפיים.
{יז} וַיֹּאמֶר שָׁאוּל אֶל-דָּוִד, הִנֵּה בִתִּי הַגְּדוֹלָה מֵרַב אֹתָהּ אֶתֶּן-לְךָ לְאִשָּׁה--אַךְ הֱיֵה-לִי לְבֶן-חַיִל, וְהִלָּחֵם מִלְחֲמוֹת יְהוָה; וְשָׁאוּל אָמַר, אַל-תְּהִי יָדִי בּוֹ, וּתְהִי-בוֹ, יַד-פְּלִשְׁתִּים.
אלא שבינתיים מרב הבכורה נישאת לאיש אחר. הישועה מגיעה מכיוונה של מיכל, ביתו הצעירה של שאול, שגם היא, ממש כמו אחיה, אוהבת את דוד.
{כ} וַתֶּאֱהַב מִיכַל בַּת-שָׁאוּל, אֶת-דָּוִד; וַיַּגִּדוּ לְשָׁאוּל, וַיִּשַׁר הַדָּבָר בְּעֵינָיו.
{כא} וַיֹּאמֶר שָׁאוּל אֶתְּנֶנָּה לּוֹ, וּתְהִי-לוֹ לְמוֹקֵשׁ, וּתְהִי-בוֹ, יַד-פְּלִשְׁתִּים; וַיֹּאמֶר שָׁאוּל אֶל-דָּוִד, בִּשְׁתַּיִם תִּתְחַתֵּן בִּי הַיּוֹם.
{כה} וַיֹּאמֶר שָׁאוּל כֹּה-תֹאמְרוּ לְדָוִד, אֵין-חֵפֶץ לַמֶּלֶךְ בְּמֹהַר, כִּי בְּמֵאָה עָרְלוֹת פְּלִשְׁתִּים, לְהִנָּקֵם בְּאֹיְבֵי הַמֶּלֶךְ; וְשָׁאוּל חָשַׁב, לְהַפִּיל אֶת-דָּוִד בְּיַד-פְּלִשְׁתִּים.
שאול מנסה לסבך את דוד עם פלשתים, הפעם שלא מטעם המלך או המדינה, אלא באופן פרטי. דוד מצליח במשימה בהצטיינות יתרה כשהוא מכפיל את כמות ערלות הפלשתים שנדרש לספק. לשאול לא נותרת כל ברירה אלא לחתן אותו עם ביתו מיכל.
{כז} וַיָּקָם דָּוִד וַיֵּלֶךְ הוּא וַאֲנָשָׁיו, וַיַּךְ בַּפְּלִשְׁתִּים מָאתַיִם אִישׁ, וַיָּבֵא דָוִד אֶת-עָרְלֹתֵיהֶם, וַיְמַלְאוּם לַמֶּלֶךְ לְהִתְחַתֵּן בַּמֶּלֶךְ; וַיִּתֶּן-לוֹ שָׁאוּל אֶת-מִיכַל בִּתּוֹ, לְאִשָּׁה.
{כט} וַיֹּאסֶף שָׁאוּל, לֵרֹא מִפְּנֵי דָוִד--עוֹד; וַיְהִי שָׁאוּל אֹיֵב אֶת-דָּוִד, כָּל-הַיָּמִים.
;){kind=link}