שוב מלחמה עם פלשתים.
גלית, חייל עצום מימדים ממחנה פלשתים, מציע חלופה למלחמה עקובה מדם. הוא מציע לצבא ישראל לשלוח לוחם אחד שיערוך קרב מולו. המנצח בקרב יכריע את זהות הצד המנצח.
{ד} וַיֵּצֵא אִישׁ-הַבֵּנַיִם מִמַּחֲנוֹת פְּלִשְׁתִּים, גָּלְיָת שְׁמוֹ מִגַּת: גָּבְהוֹ, שֵׁשׁ אַמּוֹת וָזָרֶת.
{ח} וַיַּעֲמֹד, וַיִּקְרָא אֶל-מַעַרְכֹת יִשְׂרָאֵל, וַיֹּאמֶר לָהֶם, לָמָּה תֵצְאוּ לַעֲרֹךְ מִלְחָמָה: הֲלוֹא אָנֹכִי הַפְּלִשְׁתִּי, וְאַתֶּם עֲבָדִים לְשָׁאוּל--בְּרוּ-לָכֶם אִישׁ, וְיֵרֵד אֵלָי.
{ט} אִם-יוּכַל לְהִלָּחֵם אִתִּי, וְהִכָּנִי--וְהָיִינוּ לָכֶם, לַעֲבָדִים; וְאִם-אֲנִי אוּכַל-לוֹ, וְהִכִּיתִיו--וִהְיִיתֶם לָנוּ לַעֲבָדִים, וַעֲבַדְתֶּם אֹתָנוּ.
גלית הענק מצויד היטב לקרב, מה שגורם לבני ישראל לעמוד נבוכים מול הצעתו.
במקביל מובא סיפורו של דוד. אביו מבקש ממנו לקחת צידה לאחיו המצויים בשדה הקרב. דוד מזדרז לפעול כמצוות אביו.
{יז} וַיֹּאמֶר יִשַׁי לְדָוִד בְּנוֹ, קַח-נָא לְאַחֶיךָ אֵיפַת הַקָּלִיא הַזֶּה, וַעֲשָׂרָה לֶחֶם, הַזֶּה; וְהָרֵץ הַמַּחֲנֶה, לְאַחֶיךָ.
{כ} וַיַּשְׁכֵּם דָּוִד בַּבֹּקֶר, וַיִּטֹּשׁ אֶת-הַצֹּאן עַל-שֹׁמֵר, וַיִּשָּׂא וַיֵּלֶךְ, כַּאֲשֶׁר צִוָּהוּ יִשָׁי; וַיָּבֹא, הַמַּעְגָּלָה, וְהַחַיִל הַיֹּצֵא אֶל-הַמַּעֲרָכָה, וְהֵרֵעוּ בַּמִּלְחָמָה.
במהלך הביקור במחנה צבא ישראל שומע דוד את דבריו של גלית הפלשתי, ובעקבותיהם גם את הבטחתו של המלך לאיש שיילחם מולו וינצחו.
{כה} וַיֹּאמֶר אִישׁ יִשְׂרָאֵל, הַרְּאִיתֶם הָאִישׁ הָעֹלֶה הַזֶּה--כִּי לְחָרֵף אֶת-יִשְׂרָאֵל, עֹלֶה; וְהָיָה הָאִישׁ אֲשֶׁר-יַכֶּנּוּ יַעְשְׁרֶנּוּ הַמֶּלֶךְ עֹשֶׁר גָּדוֹל, וְאֶת-בִּתּוֹ יִתֶּן-לוֹ, וְאֵת בֵּית אָבִיו, יַעֲשֶׂה חָפְשִׁי בְּיִשְׂרָאֵל.
שאול המלך חושש לשלוח את דוד להילחם בגלית, עקב גילו הצעיר וחוסר הניסיון שלו. דוד משכנע אותו בכשירותו באמצעות סיפורים אודות הגבורה יוצאת הדופן שהפגין בעת רעיית הצאן.
{לד} וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל-שָׁאוּל, רֹעֶה הָיָה עַבְדְּךָ לְאָבִיו בַּצֹּאן; וּבָא הָאֲרִי וְאֶת-הַדּוֹב, וְנָשָׂא שֶׂה מֵהָעֵדֶר.
{לה} וְיָצָאתִי אַחֲרָיו וְהִכִּתִיו, וְהִצַּלְתִּי מִפִּיו; וַיָּקָם עָלַי--וְהֶחֱזַקְתִּי בִּזְקָנוֹ, וְהִכִּתִיו וַהֲמִיתִּיו.
{לו} גַּם אֶת-הָאֲרִי גַּם-הַדֹּב, הִכָּה עַבְדֶּךָ; וְהָיָה הַפְּלִשְׁתִּי הֶעָרֵל הַזֶּה, כְּאַחַד מֵהֶם, כִּי חֵרֵף, מַעַרְכֹת אֱלֹהִים חַיִּים.
{לז} וַיֹּאמֶר, דָּוִד, יְהוָה אֲשֶׁר הִצִּלַנִי מִיַּד הָאֲרִי וּמִיַּד הַדֹּב, הוּא יַצִּילֵנִי מִיַּד הַפְּלִשְׁתִּי הַזֶּה; {ס} וַיֹּאמֶר שָׁאוּל אֶל-דָּוִד לֵךְ, וַיהוָה יִהְיֶה עִמָּךְ.
שאול מנסה להלביש את דוד במדי המלחמה שלו, אך מאחר שאינו מורגל בהם הם מהווים מעמסה עבורו. הוא מסתפק בציוד פשוט ומוכר.
{מ} וַיִּקַּח מַקְלוֹ בְּיָדוֹ, וַיִּבְחַר-לוֹ חֲמִשָּׁה חַלֻּקֵי-אֲבָנִים מִן-הַנַּחַל וַיָּשֶׂם אֹתָם בִּכְלִי הָרֹעִים אֲשֶׁר-לוֹ וּבַיַּלְקוּט--וְקַלְעוֹ בְיָדוֹ; וַיִּגַּשׁ, אֶל-הַפְּלִשְׁתִּי.
גלית משועשע למראה הבחור הצעיר שניגש אליו ללא מגן או כלי מלחמה סטנדרטיים. על אף גילו הצעיר והיעדר הניסיון הצבאי, דבריו של דוד ברורים ונחרצים.
{מב} וַיַּבֵּט הַפְּלִשְׁתִּי וַיִּרְאֶה אֶת-דָּוִד, וַיִּבְזֵהוּ: כִּי-הָיָה נַעַר, וְאַדְמֹנִי עִם-יְפֵה מַרְאֶה.{מג} וַיֹּאמֶר הַפְּלִשְׁתִּי, אֶל-דָּוִד, הֲכֶלֶב אָנֹכִי, כִּי-אַתָּה בָא-אֵלַי בַּמַּקְלוֹת; וַיְקַלֵּל הַפְּלִשְׁתִּי אֶת-דָּוִד, בֵּאלֹהָיו.
{מה} וַיֹּאמֶר דָּוִד, אֶל-הַפְּלִשְׁתִּי, אַתָּה בָּא אֵלַי, בְּחֶרֶב וּבַחֲנִית וּבְכִידוֹן; וְאָנֹכִי בָא-אֵלֶיךָ, בְּשֵׁם יְהוָה צְבָאוֹת, אֱלֹהֵי מַעַרְכוֹת יִשְׂרָאֵל, אֲשֶׁר חֵרַפְתָּ.
{מז} וְיֵדְעוּ כָּל-הַקָּהָל הַזֶּה, כִּי-לֹא בְּחֶרֶב וּבַחֲנִית יְהוֹשִׁיעַ יְהוָה: כִּי לַיהוָה הַמִּלְחָמָה, וְנָתַן אֶתְכֶם בְּיָדֵנוּ.
היעדר ציוד המגן על גופו של דוד תורם לזריזותו. באמצעות חלוק נחל פשוט הוא פוגע באופן מדויק במצחו של גלית ומפיל אותו ארצה. הוא משלים את המלאכה באמצעות חרבו של הענק.
{מח} וְהָיָה כִּי-קָם הַפְּלִשְׁתִּי, וַיֵּלֶךְ וַיִּקְרַב לִקְרַאת דָּוִד; וַיְמַהֵר דָּוִד, וַיָּרָץ הַמַּעֲרָכָה לִקְרַאת הַפְּלִשְׁתִּי.
{מט} וַיִּשְׁלַח דָּוִד אֶת-יָדוֹ אֶל-הַכֶּלִי, וַיִּקַּח מִשָּׁם אֶבֶן וַיְקַלַּע, וַיַּךְ אֶת-הַפְּלִשְׁתִּי, אֶל-מִצְחוֹ; וַתִּטְבַּע הָאֶבֶן בְּמִצְחוֹ, וַיִּפֹּל עַל-פָּנָיו אָרְצָה.
{נ} וַיֶּחֱזַק דָּוִד מִן-הַפְּלִשְׁתִּי בַּקֶּלַע וּבָאֶבֶן, וַיַּךְ אֶת-הַפְּלִשְׁתִּי וַיְמִתֵהוּ; וְחֶרֶב, אֵין בְּיַד-דָּוִד.
{נא} וַיָּרָץ דָּוִד וַיַּעֲמֹד אֶל-הַפְּלִשְׁתִּי וַיִּקַּח אֶת-חַרְבּוֹ וַיִּשְׁלְפָהּ מִתַּעְרָהּ, וַיְמֹתְתֵהוּ, וַיִּכְרָת-בָּהּ, אֶת-רֹאשׁוֹ; וַיִּרְאוּ הַפְּלִשְׁתִּים כִּי-מֵת גִּבּוֹרָם, וַיָּנֻסוּ.
פלשתים המופתעים נסוגים ובני ישראל רודפים אחריהם והורגים בהם.
ניצחונו המזהיר של דוד בקרב מביא את שאול לתהות אודות ייחוסו של דוד.
{נה} וְכִרְאוֹת שָׁאוּל אֶת-דָּוִד, יֹצֵא לִקְרַאת הַפְּלִשְׁתִּי, אָמַר אֶל-אַבְנֵר שַׂר הַצָּבָא, בֶּן-מִי-זֶה הַנַּעַר אַבְנֵר; וַיֹּאמֶר אַבְנֵר, חֵי-נַפְשְׁךָ הַמֶּלֶךְ אִם-יָדָעְתִּי.
{נח} וַיֹּאמֶר אֵלָיו שָׁאוּל, בֶּן-מִי אַתָּה הַנָּעַר; וַיֹּאמֶר דָּוִד, בֶּן-עַבְדְּךָ יִשַׁי בֵּית הַלַּחְמִי.
העובדה הזו מפתיעה מעט משום שנאמר כבר שדוד מנגן לשאול בכל עת שתוקפת אותו רוח רעה.
ייתכן שמרוב עבדים הוא אינו זוכר בדיוק מיהו דוד. ייתכן שהוא מתעניין לעומק בייחוסו משום שהתחייב לתת למנצח את ביתו לאישה. ייתכן גם ששאול מתחיל לחשוד שדוד עשוי לגזול ממנו את המלוכה.
;){kind=link}