רגע לפני תחילת המלחמה בפלישתים מחליט יהונתן לצאת עם נושא כליו אל מחנה האויב, מבלי לספר לאף נפש חיה.
{א} וַיְהִי הַיּוֹם, וַיֹּאמֶר יוֹנָתָן בֶּן-שָׁאוּל אֶל-הַנַּעַר נֹשֵׂא כֵלָיו, לְכָה וְנַעְבְּרָה אֶל-מַצַּב פְּלִשְׁתִּים, אֲשֶׁר מֵעֵבֶר הַלָּז; וּלְאָבִיו, לֹא הִגִּיד.
{ו} וַיֹּאמֶר יְהוֹנָתָן אֶל-הַנַּעַר נֹשֵׂא כֵלָיו, לְכָה וְנַעְבְּרָה אֶל-מַצַּב הָעֲרֵלִים הָאֵלֶּה--אוּלַי יַעֲשֶׂה יְהוָה, לָנוּ: כִּי אֵין לַיהוָה מַעְצוֹר, לְהוֹשִׁיעַ בְּרַב אוֹ בִמְעָט.
הוא מבקש לקבל סימן לגבי הצלחתו בתקיפת הפלשתים.
{ח} וַיֹּאמֶר, יְהוֹנָתָן, הִנֵּה אֲנַחְנוּ עֹבְרִים, אֶל-הָאֲנָשִׁים; וְנִגְלִינוּ, אֲלֵיהֶם.
{ט} אִם-כֹּה יֹאמְרוּ, אֵלֵינוּ, דֹּמּוּ, עַד-הַגִּיעֵנוּ אֲלֵיכֶם--וְעָמַדְנוּ תַחְתֵּינוּ, וְלֹא נַעֲלֶה אֲלֵיהֶם.
{י} וְאִם-כֹּה יֹאמְרוּ עֲלוּ עָלֵינוּ, וְעָלִינוּ--כִּי-נְתָנָם יְהוָה, בְּיָדֵנוּ: וְזֶה-לָּנוּ, הָאוֹת.
פלשתים ביקשו מיהונתן לעלות אליהם, והוא אכן פירש את האות להצלחה עתידית בתקיפת הכח הפלישתי.
{יא} וַיִּגָּלוּ שְׁנֵיהֶם, אֶל-מַצַּב פְּלִשְׁתִּים; וַיֹּאמְרוּ פְלִשְׁתִּים--הִנֵּה עִבְרִים יֹצְאִים, מִן-הַחֹרִים אֲשֶׁר הִתְחַבְּאוּ-שָׁם.
{יב} וַיַּעֲנוּ אַנְשֵׁי הַמַּצָּבָה אֶת-יוֹנָתָן וְאֶת-נֹשֵׂא כֵלָיו, וַיֹּאמְרוּ עֲלוּ אֵלֵינוּ, וְנוֹדִיעָה אֶתְכֶם, דָּבָר; {פ} וַיֹּאמֶר יוֹנָתָן אֶל-נֹשֵׂא כֵלָיו, עֲלֵה אַחֲרַי--כִּי-נְתָנָם יְהוָה, בְּיַד יִשְׂרָאֵל.
יהונתן ונושא כליו עולים למחנה הפלשתים ומכים בהם קשות. בינתיים חיילי שאול המתצפתים על מחנה האויב מזהים מנוסה מבוהלת בקרב הפלשתים. הם מנסים להבין מי מהם נעדר ומגלים שיהונתן ונושא כליו אינם נמצאים במחנה.
{טז} וַיִּרְאוּ הַצֹּפִים לְשָׁאוּל, בְּגִבְעַת בִּנְיָמִן; וְהִנֵּה הֶהָמוֹן נָמוֹג, וַיֵּלֶךְ וַהֲלֹם.
{יז} וַיֹּאמֶר שָׁאוּל, לָעָם אֲשֶׁר אִתּוֹ, פִּקְדוּ-נָא וּרְאוּ, מִי הָלַךְ מֵעִמָּנוּ; וַיִּפְקְדוּ, וְהִנֵּה אֵין יוֹנָתָן וְנֹשֵׂא כֵלָיו.
שאול ואנשיו מצטרפים למלחמה וזוכים לישועה גדולה מצד הקדוש-ברוך-הוא.
{כג} וַיּוֹשַׁע יְהוָה בַּיּוֹם הַהוּא, אֶת-יִשְׂרָאֵל; וְהַמִּלְחָמָה--עָבְרָה, אֶת-בֵּית אָוֶן.
למרות זאת באותו היום מכריז שאול על תענית בקרב הלוחמים. אם משום שרצה להבטיח שהקדוש-ברוך-הוא יסייע לו בניצחון. אם משום שלא רצה לפספס את המומנטום והחליט להכות בפלשתים עד לכניעה מלאה, מבלי לאפשר להם להתארגן ולהשיב מלחמה.
{כד} וְאִישׁ-יִשְׂרָאֵל נִגַּשׂ, בַּיּוֹם הַהוּא; וַיֹּאֶל שָׁאוּל אֶת-הָעָם לֵאמֹר, אָרוּר הָאִישׁ אֲשֶׁר-יֹאכַל לֶחֶם עַד-הָעֶרֶב וְנִקַּמְתִּי מֵאֹיְבַי, וְלֹא-טָעַם כָּל-הָעָם, לָחֶם.
מסתבר שדווקא יהונתן לא שמע על החלטת אביו. שלא ביודעין הוא הפר את השבועה שלא לאכול באותו היום.
העם כולו עייף ויהונתן מתקשה להבין את החלטת אביו. לאחר יום קרבות ארוך ומפרך הדבר האחרון שהלוחמים זקוקים לו הוא צום. הוא סבור כי אילו היו הלוחמים אוכלים כראוי, המכה שהיו מכים בפלשתים היתה קשה יותר.
{כז} וְיוֹנָתָן לֹא-שָׁמַע, בְּהַשְׁבִּיעַ אָבִיו אֶת-הָעָם, וַיִּשְׁלַח אֶת-קְצֵה הַמַּטֶּה אֲשֶׁר בְּיָדוֹ, וַיִּטְבֹּל אוֹתָהּ בְּיַעְרַת הַדְּבָשׁ; וַיָּשֶׁב יָדוֹ אֶל-פִּיו, ותראנה (וַתָּאֹרְנָה) עֵינָיו.
{כח} וַיַּעַן אִישׁ מֵהָעָם וַיֹּאמֶר, הַשְׁבֵּעַ הִשְׁבִּיעַ אָבִיךָ אֶת-הָעָם לֵאמֹר, אָרוּר הָאִישׁ אֲשֶׁר-יֹאכַל לֶחֶם, הַיּוֹם; וַיָּעַף, הָעָם.
{כט} וַיֹּאמֶר, יוֹנָתָן, עָכַר אָבִי, אֶת-הָאָרֶץ: רְאוּ-נָא, כִּי-אֹרוּ עֵינַי--כִּי טָעַמְתִּי, מְעַט דְּבַשׁ הַזֶּה.
{ל} אַף, כִּי לוּא אָכֹל אָכַל הַיּוֹם הָעָם, מִשְּׁלַל אֹיְבָיו, אֲשֶׁר מָצָא: כִּי עַתָּה לֹא-רָבְתָה מַכָּה, בַּפְּלִשְׁתִּים.
בהמשך היום הלוחמים מתעייפים עד כדי אפיסת כוחות. הם משתמשים בבהמות שבזזו לטובת ארוחה מאולתרת, אלא שבשל רעבונם הם לא נשמרים מאיסור האכילה טרם מיצוי הדם.
{לב} ויעש (וַיַּעַט) הָעָם אֶל-שלל (הַשָּׁלָל), וַיִּקְחוּ צֹאן וּבָקָר וּבְנֵי בָקָר וַיִּשְׁחֲטוּ-אָרְצָה; וַיֹּאכַל הָעָם, עַל-הַדָּם.
שאול שומע על כך ומיד מתקן את העניין.
{לג} וַיַּגִּידוּ לְשָׁאוּל לֵאמֹר, הִנֵּה הָעָם חֹטִאים לַיהוָה לֶאֱכֹל עַל-הַדָּם; וַיֹּאמֶר בְּגַדְתֶּם, גֹּלּוּ-אֵלַי הַיּוֹם אֶבֶן גְּדוֹלָה.
{לד} וַיֹּאמֶר שָׁאוּל פֻּצוּ בָעָם וַאֲמַרְתֶּם לָהֶם הַגִּישׁוּ אֵלַי אִישׁ שׁוֹרוֹ וְאִישׁ שְׂיֵהוּ, וּשְׁחַטְתֶּם בָּזֶה וַאֲכַלְתֶּם, וְלֹא-תֶחֶטְאוּ לַיהוָה, לֶאֱכֹל אֶל-הַדָּם; וַיַּגִּשׁוּ כָל-הָעָם אִישׁ שׁוֹרוֹ בְיָדוֹ, הַלַּיְלָה--וַיִּשְׁחֲטוּ-שָׁם.
{לה} וַיִּבֶן שָׁאוּל מִזְבֵּחַ, לַיהוָה; אֹתוֹ הֵחֵל, לִבְנוֹת מִזְבֵּחַ לַיהוָה.
עם רדת החשיכה שאול מתייעץ עם הקדוש-ברוך-הוא אם להמשיך בקרב לילי, אך אינו נענה.
{לו} וַיֹּאמֶר שָׁאוּל נֵרְדָה אַחֲרֵי פְלִשְׁתִּים לַיְלָה וְנָבֹזָה בָהֶם עַד-אוֹר הַבֹּקֶר, וְלֹא-נַשְׁאֵר בָּהֶם אִישׁ, וַיֹּאמְרוּ, כָּל-הַטּוֹב בְּעֵינֶיךָ עֲשֵׂה; {ס} וַיֹּאמֶר, הַכֹּהֵן, נִקְרְבָה הֲלֹם, אֶל-הָאֱלֹהִים.
{לז} וַיִּשְׁאַל שָׁאוּל, בֵּאלֹהִים, הַאֵרֵד אַחֲרֵי פְלִשְׁתִּים, הֲתִתְּנֵם בְּיַד יִשְׂרָאֵל; וְלֹא עָנָהוּ, בַּיּוֹם הַהוּא.
שאול מיד מבין שאחד הלוחמים חטא והוא מנסה לגלות במי מדובר. הוא מצהיר כי גם אם האשם הוא יהונתן בנו, הוא יומת על מנת לכפר על החטא.
{לח} וַיֹּאמֶר שָׁאוּל--גֹּשׁוּ הֲלֹם, כֹּל פִּנּוֹת הָעָם; וּדְעוּ וּרְאוּ--בַּמָּה הָיְתָה הַחַטָּאת הַזֹּאת, הַיּוֹם.
{לט} כִּי חַי-יְהוָה, הַמּוֹשִׁיעַ אֶת-יִשְׂרָאֵל--כִּי אִם-יֶשְׁנוֹ בְּיוֹנָתָן בְּנִי, כִּי מוֹת יָמוּת; וְאֵין עֹנֵהוּ, מִכָּל-הָעָם.
שאול מציע להיעזר בגורל על מנת לאתר את האשם, בתחילה בקרב כל העם ולבסוף בינו לבין בנו. כך הוא מגלה שאכן יהונתן בנו הוא החוטא. יהונתן מספר כי טעם דבש משום שלא ידע על השבועה שנשבע אביו. יהונתן מוכן למות, אביו מוכן להמיתו, אך העם כולו מסרב להמית את הגיבור שהביא את הניצחון והישועה במלחמה הזו.
{מב} וַיֹּאמֶר שָׁאוּל--הַפִּילוּ, בֵּינִי וּבֵין יוֹנָתָן בְּנִי; וַיִּלָּכֵד, יוֹנָתָן.
{מג} וַיֹּאמֶר שָׁאוּל אֶל-יוֹנָתָן, הַגִּידָה לִּי מֶה עָשִׂיתָה; וַיַּגֶּד-לוֹ יוֹנָתָן, וַיֹּאמֶר טָעֹם טָעַמְתִּי בִּקְצֵה הַמַּטֶּה אֲשֶׁר-בְּיָדִי מְעַט דְּבַשׁ--הִנְנִי אָמוּת.
{מד} וַיֹּאמֶר שָׁאוּל, כֹּה-יַעֲשֶׂה אֱלֹהִים וְכֹה יוֹסִף: כִּי-מוֹת תָּמוּת, יוֹנָתָן.
{מה} וַיֹּאמֶר הָעָם אֶל-שָׁאוּל, הֲיוֹנָתָן יָמוּת אֲשֶׁר עָשָׂה הַיְשׁוּעָה הַגְּדוֹלָה הַזֹּאת בְּיִשְׂרָאֵל--חָלִילָה חַי-יְהוָה אִם-יִפֹּל מִשַּׂעֲרַת רֹאשׁוֹ אַרְצָה, כִּי-עִם-אֱלֹהִים עָשָׂה הַיּוֹם הַזֶּה; וַיִּפְדּוּ הָעָם אֶת-יוֹנָתָן, וְלֹא-מֵת.
שאול מוותר ומניח לפלשתים.
{מו} וַיַּעַל שָׁאוּל, מֵאַחֲרֵי פְּלִשְׁתִּים; וּפְלִשְׁתִּים, הָלְכוּ לִמְקוֹמָם.
{נב} וַתְּהִי הַמִּלְחָמָה חֲזָקָה עַל-פְּלִשְׁתִּים, כֹּל יְמֵי שָׁאוּל; וְרָאָה שָׁאוּל כָּל-אִישׁ גִּבּוֹר, וְכָל-בֶּן-חַיִל, וַיַּאַסְפֵהוּ, אֵלָיו.
;){kind=link}