יהונתן בן שאול הורג את נציב פלשתים. הם רואים בצעד הזה הכרזת מלחמה. בני ישראל מתגייסים סביב מלכם ונערכים לקרב.
{ג} וַיַּךְ יוֹנָתָן, אֵת נְצִיב פְּלִשְׁתִּים אֲשֶׁר בְּגֶבַע, וַיִּשְׁמְעוּ, פְּלִשְׁתִּים; וְשָׁאוּל תָּקַע בַּשּׁוֹפָר בְּכָל-הָאָרֶץ לֵאמֹר, יִשְׁמְעוּ הָעִבְרִים.
{ה} וּפְלִשְׁתִּים נֶאֶסְפוּ לְהִלָּחֵם עִם-יִשְׂרָאֵל, שְׁלֹשִׁים אֶלֶף רֶכֶב וְשֵׁשֶׁת אֲלָפִים פָּרָשִׁים, וְעָם, כַּחוֹל אֲשֶׁר עַל-שְׂפַת-הַיָּם לָרֹב; וַיַּעֲלוּ וַיַּחֲנוּ בְמִכְמָשׂ, קִדְמַת בֵּית אָוֶן.
שאול ממתין עם זביחת הקרבנות לפני הקרב עד לבואו של שמואל הנביא, בדיוק כפי ששמואל הנחה אותו. שמואל מתעכב ובינתיים העם שהתכנס למלחמה מתחיל להתפזר. שאול חושש שההמתנה הממושכת לתחילת הקרב תגרום לכל אנשי הצבא לשוב לאוהליהם, ובלית ברירה מתחיל בהעלאת הקורבנות טרם הגעתו של שמואל.
{ח} וייחל (וַיּוֹחֶל) שִׁבְעַת יָמִים, לַמּוֹעֵד אֲשֶׁר שְׁמוּאֵל, וְלֹא-בָא שְׁמוּאֵל, הַגִּלְגָּל; וַיָּפֶץ הָעָם, מֵעָלָיו.
{ט} וַיֹּאמֶר שָׁאוּל--הַגִּשׁוּ אֵלַי, הָעֹלָה וְהַשְּׁלָמִים; וַיַּעַל, הָעֹלָה.
בעודו מסיים להעלות את הקורבנות מגיע שמואל ונוכח לגלות ששאול הפר את הציווי. שאול מסביר שהוא חשש שהעם יתפזר לאוהליו, כמו גם שפלישתים יתחילו לתקוף לפני שהוא יספיק לזבוח את הקורבנות ולהתפלל בפני הקדוש-ברוך-הוא, כמקובל לפני קרב.
{י} וַיְהִי, כְּכַלֹּתוֹ לְהַעֲלוֹת הָעֹלָה, וְהִנֵּה שְׁמוּאֵל, בָּא; וַיֵּצֵא שָׁאוּל לִקְרָאתוֹ, לְבָרְכוֹ.
{יא} וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל, מֶה עָשִׂיתָ; וַיֹּאמֶר שָׁאוּל כִּי-רָאִיתִי כִי-נָפַץ הָעָם מֵעָלַי, וְאַתָּה לֹא-בָאתָ לְמוֹעֵד הַיָּמִים, וּפְלִשְׁתִּים, נֶאֱסָפִים מִכְמָשׂ. יב וָאֹמַר, עַתָּה יֵרְדוּ פְלִשְׁתִּים אֵלַי הַגִּלְגָּל, וּפְנֵי יְהוָה, לֹא חִלִּיתִי; וָאֶתְאַפַּק, וָאַעֲלֶה הָעֹלָה.
כל ההסברים לא מועילים, שמואל מבהיר לשאול ששום סיבה בעולם אינה מוצדקת כשזה נוגע להפרת ציווי האל. הטעות של שאול תעלה לו במלכותו.
{יג} וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל אֶל-שָׁאוּל, נִסְכָּלְתָּ: לֹא שָׁמַרְתָּ, אֶת-מִצְוַת יְהוָה אֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר צִוָּךְ, כִּי עַתָּה הֵכִין יְהוָה אֶת-מַמְלַכְתְּךָ אֶל-יִשְׂרָאֵל, עַד-עוֹלָם.
{יד} וְעַתָּה, מַמְלַכְתְּךָ לֹא-תָקוּם: בִּקֵּשׁ יְהוָה לוֹ אִישׁ כִּלְבָבוֹ, וַיְצַוֵּהוּ יְהוָה לְנָגִיד עַל-עַמּוֹ--כִּי לֹא שָׁמַרְתָּ, אֵת אֲשֶׁר-צִוְּךָ יְהוָה.
שמואל עוזב ושאול מתחיל לפקוד את צבא הלוחמים לקראת הקרב.
באותם הימים לא נמצאו בישראל נפחים. הפלשתים אסרו על הימצאותם מחשש למרידה מסוכנת מצד בני ישראל. הם היו משחיזים את כליהם בעת הצורך אצל הפלישתים.
{יט} וְחָרָשׁ לֹא יִמָּצֵא, בְּכֹל אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל: כִּי-אמר (אָמְרוּ) פְלִשְׁתִּים--פֶּן יַעֲשׂוּ הָעִבְרִים, חֶרֶב אוֹ חֲנִית.
{כ} וַיֵּרְדוּ כָל-יִשְׂרָאֵל, הַפְּלִשְׁתִּים--לִלְטוֹשׁ אִישׁ אֶת-מַחֲרַשְׁתּוֹ וְאֶת-אֵתוֹ, וְאֶת-קַרְדֻּמּוֹ, וְאֵת, מַחֲרֵשָׁתוֹ.
כך ביום המלחמה בפלישתים נמצאו בקרב צבא ישראל שתי חרבות בלבד, האחת אצל שאול והשניה אצל יהונתן בנו.
{כב} וְהָיָה, בְּיוֹם מִלְחֶמֶת, וְלֹא נִמְצָא חֶרֶב וַחֲנִית בְּיַד כָּל-הָעָם, אֲשֶׁר אֶת-שָׁאוּל וְאֶת-יוֹנָתָן; וַתִּמָּצֵא לְשָׁאוּל, וּלְיוֹנָתָן בְּנוֹ.
;){kind=link}