זהו, יש מלך בישראל, הגיע הזמן להיפרד משמואל, המנהיג הקודם.
{ב} וְעַתָּה הִנֵּה הַמֶּלֶךְ מִתְהַלֵּךְ לִפְנֵיכֶם, וַאֲנִי זָקַנְתִּי וָשַׂבְתִּי, וּבָנַי, הִנָּם אִתְּכֶם; וַאֲנִי הִתְהַלַּכְתִּי לִפְנֵיכֶם, מִנְּעֻרַי עַד-הַיּוֹם הַזֶּה.
נאומו מתחיל בהצהרה על ניקיון הכפיים שאפיין את מהלך כהונתו.
{ג} הִנְנִי עֲנוּ בִי נֶגֶד יְהוָה וְנֶגֶד מְשִׁיחוֹ, אֶת-שׁוֹר מִי לָקַחְתִּי וַחֲמוֹר מִי לָקַחְתִּי וְאֶת-מִי עָשַׁקְתִּי אֶת-מִי רַצּוֹתִי, וּמִיַּד-מִי לָקַחְתִּי כֹפֶר, וְאַעְלִים עֵינַי בּוֹ; וְאָשִׁיב, לָכֶם.
{ד} וַיֹּאמְרוּ, לֹא עֲשַׁקְתָּנוּ וְלֹא רַצּוֹתָנוּ; וְלֹא-לָקַחְתָּ מִיַּד-אִישׁ, מְאוּמָה.
בהמשך מביא שמואל סקירה היסטורית קצרה של תולדות עם ישראל. הקדוש-ברוך-הוא הוציא את בני ישראל ממצרים והביאם לארץ המובטחת. למרות זאת חטאו בני ישראל בצורה עקבית. בכל פעם אויב חדש צר עליהם, אך תמיד התפילות והתחנונים שלהם נשמעו בשמיים ומושיע נשלח להצילם. כל זאת לא הספיק לבני ישראל והם דרשו מלך.
{יא} וַיִּשְׁלַח יְהוָה אֶת-יְרֻבַּעַל וְאֶת-בְּדָן, וְאֶת-יִפְתָּח וְאֶת-שְׁמוּאֵל; וַיַּצֵּל אֶתְכֶם מִיַּד אֹיְבֵיכֶם, מִסָּבִיב, וַתֵּשְׁבוּ, בֶּטַח.
{יב} וַתִּרְאוּ, כִּי-נָחָשׁ מֶלֶךְ בְּנֵי-עַמּוֹן בָּא עֲלֵיכֶם, וַתֹּאמְרוּ לִי, לֹא כִּי-מֶלֶךְ יִמְלֹךְ עָלֵינוּ: וַיהוָה אֱלֹהֵיכֶם, מַלְכְּכֶם.
שמואל מבהיר להם שגם המלך מצווה לציית לקדוש-ברוך-הוא.
{יד} אִם-תִּירְאוּ אֶת-יְהוָה, וַעֲבַדְתֶּם אֹתוֹ וּשְׁמַעְתֶּם בְּקוֹלוֹ, וְלֹא תַמְרוּ, אֶת-פִּי יְהוָה--וִהְיִתֶם גַּם-אַתֶּם, וְגַם-הַמֶּלֶךְ אֲשֶׁר מָלַךְ עֲלֵיכֶם, אַחַר, יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם.
{טו} וְאִם-לֹא תִשְׁמְעוּ בְּקוֹל יְהוָה, וּמְרִיתֶם אֶת-פִּי יְהוָה--וְהָיְתָה יַד-יְהוָה בָּכֶם, וּבַאֲבֹתֵיכֶם.
הוא מזכיר להם שוב שבקשתם למינוי מלך עליהם לא מצאה חן בעיני האל. הוא מוכיח זאת באמצעות מופת, סופת רעמים וברקים בעיצומו של הקיץ.
{יז} הֲלוֹא קְצִיר-חִטִּים, הַיּוֹם--אֶקְרָא אֶל-יְהוָה, וְיִתֵּן קֹלוֹת וּמָטָר; וּדְעוּ וּרְאוּ, כִּי-רָעַתְכֶם רַבָּה אֲשֶׁר עֲשִׂיתֶם בְּעֵינֵי יְהוָה, לִשְׁאוֹל לָכֶם, מֶלֶךְ.
{יח} וַיִּקְרָא שְׁמוּאֵל אֶל-יְהוָה, וַיִּתֵּן יְהוָה קֹלֹת וּמָטָר בַּיּוֹם הַהוּא; וַיִּירָא כָל-הָעָם מְאֹד אֶת-יְהוָה, וְאֶת-שְׁמוּאֵל.
{יט} וַיֹּאמְרוּ כָל-הָעָם אֶל-שְׁמוּאֵל, הִתְפַּלֵּל בְּעַד-עֲבָדֶיךָ אֶל-יְהוָה אֱלֹהֶיךָ--וְאַל-נָמוּת: כִּי-יָסַפְנוּ עַל-כָּל-חַטֹּאתֵינוּ רָעָה, לִשְׁאֹל לָנוּ מֶלֶךְ.
העם נבהל מאוד ומבקש רחמים. שמואל מיד מרגיע ומבקש מהם רק לזכור להקפיד ללכת בדרכיו של הקדוש-ברוך-הוא, הם ומלכם.
{כ} וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל אֶל-הָעָם, אַל-תִּירָאוּ--אַתֶּם עֲשִׂיתֶם, אֵת כָּל-הָרָעָה הַזֹּאת; אַךְ, אַל-תָּסוּרוּ מֵאַחֲרֵי יְהוָה, וַעֲבַדְתֶּם אֶת-יְהוָה, בְּכָל-לְבַבְכֶם.
{כא} וְלֹא, תָּסוּרוּ: כִּי אַחֲרֵי הַתֹּהוּ, אֲשֶׁר לֹא-יוֹעִילוּ וְלֹא יַצִּילוּ--כִּי-תֹהוּ הֵמָּה.
{כב} כִּי לֹא-יִטֹּשׁ יְהוָה, אֶת-עַמּוֹ--בַּעֲבוּר, שְׁמוֹ הַגָּדוֹל: כִּי הוֹאִיל יְהוָה, לַעֲשׂוֹת אֶתְכֶם לוֹ לְעָם.
שמואל מבטיח שעל אף שאינו המנהיג בפועל עוד, בכל זאת הוא ימשיך להתפלל עבורם ולהנחות אותם בדרך הישרה.
{כג} גַּם אָנֹכִי, חָלִילָה לִּי מֵחֲטֹא לַיהוָה--מֵחֲדֹל, לְהִתְפַּלֵּל בַּעַדְכֶם; וְהוֹרֵיתִי אֶתְכֶם, בְּדֶרֶךְ הַטּוֹבָה וְהַיְשָׁרָה.
No hard feelings.
שמואל מנהיג למופת.
;){kind=link}