פרק זה מספר על התקופה בה שמואל שפט את עם ישראל.
בתקופה זו אמונת העם בקדוש ברוך היתה מקובעת היטב בלבבות פני העם.
{ג} וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל, אֶל-כָּל-בֵּית יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר, אִם-בְּכָל-לְבַבְכֶם אַתֶּם שָׁבִים אֶל-יְהוָה, הָסִירוּ אֶת-אֱלֹהֵי הַנֵּכָר מִתּוֹכְכֶם וְהָעַשְׁתָּרוֹת; וְהָכִינוּ לְבַבְכֶם אֶל-יְהוָה וְעִבְדֻהוּ לְבַדּוֹ, וְיַצֵּל אֶתְכֶם מִיַּד פְּלִשְׁתִּים.
{ד} וַיָּסִירוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, אֶת-הַבְּעָלִים וְאֶת-הָעַשְׁתָּרֹת; וַיַּעַבְדוּ אֶת-יְהוָה, לְבַדּוֹ.
לאחר ביעור העבודה הזרה מכנס שמואל את בני ישראל במצפה לטקס של טהרה וכפרה.
{ה} וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל, קִבְצוּ אֶת-כָּל-יִשְׂרָאֵל הַמִּצְפָּתָה; וְאֶתְפַּלֵּל בַּעַדְכֶם, אֶל-יְהוָה.
{ו} וַיִּקָּבְצוּ הַמִּצְפָּתָה וַיִּשְׁאֲבוּ-מַיִם וַיִּשְׁפְּכוּ לִפְנֵי יְהוָה, וַיָּצוּמוּ בַּיּוֹם הַהוּא, וַיֹּאמְרוּ שָׁם, חָטָאנוּ לַיהוָה; וַיִּשְׁפֹּט שְׁמוּאֵל אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, בַּמִּצְפָּה.
פלשתים רואים בהתכנסות זו איום אסטרטגי ושולחים את קציניהם לעלות למלחמה בבני ישראל. שמואל מתפלל, מעלה עולות ומביא לניצחון על פלשתים. בעקבות הניצחון זוכים בני ישראל לשקט בגזרה הזו עד סוף ימיו של שמואל.
{ז} וַיִּשְׁמְעוּ פְלִשְׁתִּים, כִּי-הִתְקַבְּצוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל הַמִּצְפָּתָה, וַיַּעֲלוּ סַרְנֵי-פְלִשְׁתִּים, אֶל-יִשְׂרָאֵל; וַיִּשְׁמְעוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וַיִּרְאוּ מִפְּנֵי פְלִשְׁתִּים.
{י} וַיְהִי שְׁמוּאֵל, מַעֲלֶה הָעוֹלָה, וּפְלִשְׁתִּים נִגְּשׁוּ, לַמִּלְחָמָה בְּיִשְׂרָאֵל; וַיַּרְעֵם יְהוָה בְּקוֹל-גָּדוֹל בַּיּוֹם הַהוּא עַל-פְּלִשְׁתִּים, וַיְהֻמֵּם, וַיִּנָּגְפוּ, לִפְנֵי יִשְׂרָאֵל.
{יג} וַיִּכָּנְעוּ, הַפְּלִשְׁתִּים, וְלֹא-יָסְפוּ עוֹד, לָבוֹא בִּגְבוּל יִשְׂרָאֵל; וַתְּהִי יַד-יְהוָה בַּפְּלִשְׁתִּים, כֹּל יְמֵי שְׁמוּאֵל.
שמואל שופט את ישראל כל ימי חייו. בכל שנה הוא מבקר בכל הארץ ובתום הסיור הוא חוזר לביתו ושופט את ישראל משם.
{טז} וְהָלַךְ, מִדֵּי שָׁנָה בְּשָׁנָה, וְסָבַב בֵּית-אֵל, וְהַגִּלְגָּל וְהַמִּצְפָּה; וְשָׁפַט, אֶת-יִשְׂרָאֵל--אֵת כָּל-הַמְּקוֹמוֹת, הָאֵלֶּה.
{יז} וּתְשֻׁבָתוֹ הָרָמָתָה כִּי-שָׁם בֵּיתוֹ, וְשָׁם שָׁפָט אֶת-יִשְׂרָאֵל; וַיִּבֶן-שָׁם מִזְבֵּחַ, לַיהוָה.
;){kind=link}