הפרק נפתח בתזכורת לכך שעדיין אין מלך בישראל.
{א} בַּיָּמִים הָהֵם, אֵין מֶלֶךְ בְּיִשְׂרָאֵל; וּבַיָּמִים הָהֵם, שֵׁבֶט הַדָּנִי מְבַקֶּשׁ-לוֹ נַחֲלָה לָשֶׁבֶת--כִּי לֹא-נָפְלָה לּוֹ עַד-הַיּוֹם הַהוּא בְּתוֹךְ-שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל, בְּנַחֲלָה.
{ב} וַיִּשְׁלְחוּ בְנֵי-דָן מִמִּשְׁפַּחְתָּם חֲמִשָּׁה אֲנָשִׁים מִקְצוֹתָם אֲנָשִׁים בְּנֵי-חַיִל מִצָּרְעָה וּמֵאֶשְׁתָּאֹל, לְרַגֵּל אֶת-הָאָרֶץ וּלְחָקְרָהּ, וַיֹּאמְרוּ אֲלֵהֶם, לְכוּ חִקְרוּ אֶת-הָאָרֶץ; וַיָּבֹאוּ הַר-אֶפְרַיִם עַד-בֵּית מִיכָה, וַיָּלִינוּ שָׁם.
בני שבט דן מעוניינים לכבוש נחלה נוספת בארץ ישראל. הם מתחילים בשליחת מרגלים לחפש אחר נחלה מתאימה. משלחת המרגלים מגיעה להר אפרים ומתעכבת בבית מיכה.
{ג} הֵמָּה, עִם-בֵּית מִיכָה, וְהֵמָּה הִכִּירוּ, אֶת-קוֹל הַנַּעַר הַלֵּוִי; וַיָּסוּרוּ שָׁם, וַיֹּאמְרוּ לוֹ מִי-הֱבִיאֲךָ הֲלֹם, וּמָה-אַתָּה עֹשֶׂה בָּזֶה, וּמַה-לְּךָ פֹה.
{ד} וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם--כָּזֹה וְכָזֶה, עָשָׂה לִי מִיכָה; וַיִּשְׂכְּרֵנִי, וָאֱהִי-לוֹ לְכֹהֵן.
חברי המשלחת מזהים את הלוי הצעיר המשרת במקדש מיכה, ואף נעזרים בו כדי לגלות אם הם צפויים לנחול הצלחה.
{ה} וַיֹּאמְרוּ לוֹ, שְׁאַל-נָא בֵאלֹהִים; וְנֵדְעָה--הֲתַצְלִחַ דַּרְכֵּנוּ, אֲשֶׁר אֲנַחְנוּ הֹלְכִים עָלֶיהָ.
{ו} וַיֹּאמֶר לָהֶם הַכֹּהֵן, לְכוּ לְשָׁלוֹם; נֹכַח יְהוָה, דַּרְכְּכֶם אֲשֶׁר תֵּלְכוּ-בָהּ.
כפי שחזה הלוי, חברי המשלחת אכן מצאו איזור מתאים להתיישבות. הם חוזרים אל אחיהם ומגייסים אותם לעלות לכבוש את הארץ.
{ט} וַיֹּאמְרוּ, קוּמָה וְנַעֲלֶה עֲלֵיהֶם, כִּי רָאִינוּ אֶת-הָאָרֶץ, וְהִנֵּה טוֹבָה מְאֹד; וְאַתֶּם מַחְשִׁים--אַל-תֵּעָצְלוּ, לָלֶכֶת לָבֹא לָרֶשֶׁת אֶת-הָאָרֶץ.
{י} כְּבֹאֲכֶם תָּבֹאוּ אֶל-עַם בֹּטֵחַ, וְהָאָרֶץ רַחֲבַת יָדַיִם--כִּי-נְתָנָהּ אֱלֹהִים, בְּיֶדְכֶם: מָקוֹם אֲשֶׁר אֵין-שָׁם מַחְסוֹר, כָּל-דָּבָר אֲשֶׁר בָּאָרֶץ.
בדרכם לכיבוש הנחלה הם עוצרים שוב בבית מיכה. הפעם הם כבר לא חמישה. שש מאות אנשים מצוידים למלחמה עומדים בשער ומבקשים לגזול ממיכה את כלי המקדש.
{טו} וַיָּסוּרוּ שָׁמָּה, וַיָּבֹאוּ אֶל-בֵּית-הַנַּעַר הַלֵּוִי בֵּית מִיכָה; וַיִּשְׁאֲלוּ-לוֹ, לְשָׁלוֹם.
{טז} וְשֵׁשׁ-מֵאוֹת אִישׁ, חֲגוּרִים כְּלֵי מִלְחַמְתָּם, נִצָּבִים, פֶּתַח הַשָּׁעַר--אֲשֶׁר, מִבְּנֵי-דָן.
{יח} וְאֵלֶּה, בָּאוּ בֵּית מִיכָה, וַיִּקְחוּ אֶת-פֶּסֶל הָאֵפוֹד, וְאֶת-הַתְּרָפִים וְאֶת-הַמַּסֵּכָה; וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם הַכֹּהֵן, מָה אַתֶּם עֹשִׂים.
לא רק את כלי המקדש מעוניינים בני דן לקחת עימם, אלא גם את הלוי המשרת בו. הלוי נענה להצעתם ומצטרף אליהם.
{יט} וַיֹּאמְרוּ לוֹ הַחֲרֵשׁ שִׂים-יָדְךָ עַל-פִּיךָ, וְלֵךְ עִמָּנוּ, וֶהְיֵה-לָנוּ, לְאָב וּלְכֹהֵן: הֲטוֹב הֱיוֹתְךָ כֹהֵן, לְבֵית אִישׁ אֶחָד, אוֹ הֱיוֹתְךָ כֹהֵן, לְשֵׁבֶט וּלְמִשְׁפָּחָה בְּיִשְׂרָאֵל.
{כ} וַיִּיטַב, לֵב הַכֹּהֵן, וַיִּקַּח אֶת-הָאֵפוֹד, וְאֶת-הַתְּרָפִים וְאֶת-הַפָּסֶל; וַיָּבֹא, בְּקֶרֶב הָעָם.
מיכה ובני עירו רודפים אחר בני דן מתוך כוונה להשיב את הגזילה. כשהם משיגים אותם, בני דן עושים עצמם כלא מבינים מדוע מיכה רודף אחריהם, והוא נאלץ להשיב להם בפירוש מה הסיבה.
{כג} וַיִּקְרְאוּ, אֶל-בְּנֵי-דָן, וַיַּסֵּבּוּ, פְּנֵיהֶם; וַיֹּאמְרוּ לְמִיכָה, מַה-לְּךָ כִּי נִזְעָקְתָּ.
{כד} וַיֹּאמֶר אֶת-אֱלֹהַי אֲשֶׁר-עָשִׂיתִי לְקַחְתֶּם וְאֶת-הַכֹּהֵן, וַתֵּלְכוּ--וּמַה-לִּי עוֹד; וּמַה-זֶּה תֹּאמְרוּ אֵלַי, מַה-לָּךְ.
{כה} וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו בְּנֵי-דָן, אַל-תַּשְׁמַע קוֹלְךָ עִמָּנוּ--פֶּן-יִפְגְּעוּ בָכֶם, אֲנָשִׁים מָרֵי נֶפֶשׁ, וְאָסַפְתָּה נַפְשְׁךָ, וְנֶפֶשׁ בֵּיתֶךָ.
{כו} וַיֵּלְכוּ בְנֵי-דָן, לְדַרְכָּם; וַיַּרְא מִיכָה, כִּי-חֲזָקִים הֵמָּה מִמֶּנּוּ, וַיִּפֶן, וַיָּשָׁב אֶל-בֵּיתוֹ.
בני דן רומזים למיכה בעדינות שלא כדאי לו לבוא בטענות בנושא זה. מסתבר שמצויים בקרבם כמה בריונים וחבל שהם יפגעו בו. מיכה מבין היטב את הרמז ושב לביתו כשהוא משאיר את כלי המקדש ואת הלוי הצעיר במחנה דן.
בני דן אכן מצליחים לכבוש את ליש והם מציבים בה את פסל מיכה.
{כט} וַיִּקְרְאוּ שֵׁם-הָעִיר, דָּן, בְּשֵׁם דָּן אֲבִיהֶם, אֲשֶׁר יוּלַּד לְיִשְׂרָאֵל; וְאוּלָם לַיִשׁ שֵׁם-הָעִיר, לָרִאשֹׁנָה.
{לא} וַיָּשִׂימוּ לָהֶם, אֶת-פֶּסֶל מִיכָה אֲשֶׁר עָשָׂה, כָּל-יְמֵי הֱיוֹת בֵּית-הָאֱלֹהִים, בְּשִׁלֹה.
;){kind=link}