הפרק הקודם הסתיים בציפייה למושיע. הפרק הזה מתחיל בסיפורו של יפתח. לכאורה, לא דמות שהיינו בונים עליה בהיבט הזה. בן אישה זונה שמסתובב עם פרחחים.
{א} וְיִפְתָּח הַגִּלְעָדִי, הָיָה גִּבּוֹר חַיִל, וְהוּא, בֶּן-אִשָּׁה זוֹנָה; וַיּוֹלֶד גִּלְעָד, אֶת-יִפְתָּח.
{ג} וַיִּבְרַח יִפְתָּח מִפְּנֵי אֶחָיו, וַיֵּשֶׁב בְּאֶרֶץ טוֹב; וַיִּתְלַקְּטוּ אֶל-יִפְתָּח אֲנָשִׁים רֵיקִים, וַיֵּצְאוּ עִמּוֹ.
כשבני עמון בפתח, רגע לפני מלחמה, מחפשים זקני גלעד מנהיג ופונים ליפתח. הוא מצדו מזכיר להם שבעבר הם גירשו אותו מבית אביו. לאחר התנצלות רשמית הוא נאות לפקד עליהם בקרב ובהמשך לעמוד בראשם.
{ז} וַיֹּאמֶר יִפְתָּח, לְזִקְנֵי גִלְעָד, הֲלֹא אַתֶּם שְׂנֵאתֶם אוֹתִי, וַתְּגָרְשׁוּנִי מִבֵּית אָבִי; וּמַדּוּעַ בָּאתֶם אֵלַי, עַתָּה, כַּאֲשֶׁר, צַר לָכֶם.
{ח} וַיֹּאמְרוּ זִקְנֵי גִלְעָד אֶל-יִפְתָּח, לָכֵן עַתָּה שַׁבְנוּ אֵלֶיךָ, וְהָלַכְתָּ עִמָּנוּ, וְנִלְחַמְתָּ בִּבְנֵי עַמּוֹן; וְהָיִיתָ לָּנוּ לְרֹאשׁ, לְכֹל יֹשְׁבֵי גִלְעָד.
יפתח שולח שליחים למלך עמון ומנסה להבין מה הסיבה לעימות.
{יב} וַיִּשְׁלַח יִפְתָּח מַלְאָכִים, אֶל-מֶלֶךְ בְּנֵי-עַמּוֹן לֵאמֹר: מַה-לִּי וָלָךְ, כִּי-בָאתָ אֵלַי לְהִלָּחֵם בְּאַרְצִי.
{יג} וַיֹּאמֶר מֶלֶךְ בְּנֵי-עַמּוֹן אֶל-מַלְאֲכֵי יִפְתָּח, כִּי-לָקַח יִשְׂרָאֵל אֶת-אַרְצִי בַּעֲלוֹתוֹ מִמִּצְרַיִם, מֵאַרְנוֹן וְעַד-הַיַּבֹּק, וְעַד-הַיַּרְדֵּן; וְעַתָּה, הָשִׁיבָה אֶתְהֶן בְּשָׁלוֹם.
מלך עמון טוען שבני ישראל כבשו חלקים מארצו בעת שעלו ממצרים. בתגובה הוא זוכה לשיעור מפורט בתולדות עם ישראל באדיבות יפתח. המסע במדבר, סירוב בני אדום ובני מואב למעבר בארצם ובהמשך כיבוש שטחי המריבה מידי מלכי האמורי, שבכלל הם אלה שפתחו במלחמה נגדם. יפתח מבהיר להם שאם היו להם תביעות כלשהן לגבי אותם השטחים, מן הסתם הם היו כבר מעלים אותן.
{כו} בְּשֶׁבֶת יִשְׂרָאֵל בְּחֶשְׁבּוֹן וּבִבְנוֹתֶיהָ וּבְעַרְעוֹר וּבִבְנוֹתֶיהָ, וּבְכָל-הֶעָרִים אֲשֶׁר עַל-יְדֵי אַרְנוֹן, שְׁלֹשׁ מֵאוֹת, שָׁנָה--וּמַדּוּעַ לֹא-הִצַּלְתֶּם, בָּעֵת הַהִיא.
{כח} וְלֹא שָׁמַע, מֶלֶךְ בְּנֵי עַמּוֹן, אֶל-דִּבְרֵי יִפְתָּח, אֲשֶׁר שָׁלַח אֵלָיו.
מלך עמון מתעלם מנימוקיו של יפתח והקרב מתחיל. בשלב זה נחה על יפתח רוח אלוקים (מסתבר שזקני גלעד ידעו במי לבחור) והוא יוצא לקרב מול בני עמון. רגע לפני הוא נודר נדר.
{כט} וַתְּהִי עַל-יִפְתָּח רוּחַ יְהוָה, וַיַּעֲבֹר אֶת-הַגִּלְעָד וְאֶת-מְנַשֶּׁה; וַיַּעֲבֹר, אֶת-מִצְפֵּה גִלְעָד, וּמִמִּצְפֵּה גִלְעָד, עָבַר בְּנֵי עַמּוֹן.
{ל} וַיִּדַּר יִפְתָּח נֶדֶר לַיהוָה, וַיֹּאמַר: אִם-נָתוֹן תִּתֵּן אֶת-בְּנֵי עַמּוֹן, בְּיָדִי. לא וְהָיָה הַיּוֹצֵא, אֲשֶׁר יֵצֵא מִדַּלְתֵי בֵיתִי לִקְרָאתִי, בְּשׁוּבִי בְשָׁלוֹם, מִבְּנֵי עַמּוֹן--וְהָיָה, לַיהוָה, וְהַעֲלִיתִיהוּ, עֹלָה.
בני עמון ניתנים בידי צבא יפתח, בסיום הלחימה הם נכנעים בפניו. ביתו היחידה, שבשורת הניצחון מגיעה גם אליה, יוצאת לקבלו בתופים ובמחולות.
{לה} וַיְהִי כִרְאוֹתוֹ אוֹתָהּ וַיִּקְרַע אֶת-בְּגָדָיו, וַיֹּאמֶר אֲהָהּ בִּתִּי הַכְרֵעַ הִכְרַעְתִּנִי, וְאַתְּ, הָיִית בְּעֹכְרָי; וְאָנֹכִי, פָּצִיתִי פִי אֶל-יְהוָה, וְלֹא אוּכַל, לָשׁוּב.
{לו} וַתֹּאמֶר אֵלָיו, אָבִי פָּצִיתָה אֶת-פִּיךָ אֶל-יְהוָה--עֲשֵׂה לִי, כַּאֲשֶׁר יָצָא מִפִּיךָ: אַחֲרֵי אֲשֶׁר עָשָׂה לְךָ יְהוָה נְקָמוֹת, מֵאֹיְבֶיךָ--מִבְּנֵי עַמּוֹן.
{לז} וַתֹּאמֶר, אֶל-אָבִיהָ, יֵעָשֶׂה לִּי, הַדָּבָר הַזֶּה: הַרְפֵּה מִמֶּנִּי שְׁנַיִם חֳדָשִׁים, וְאֵלְכָה וְיָרַדְתִּי עַל-הֶהָרִים, וְאֶבְכֶּה עַל-בְּתוּלַי, אָנֹכִי ורעיתי (וְרֵעוֹתָי).
יפתח מתאבל כשהוא מבין שעליו לקיים את נדרו. לא מסופר לנו מדוע לא ניסה להתיר את הנדר. לבקשתה הוא מאפשר לה ללכת אל ההרים עם חברותיה, לבכות ולהיפרד.
בעקבות מעשה זה נוסד מנהג חדש בקרב בנות ישראל, ארבעה ימי זיכרון מיוחדים.
{מ} מִיָּמִים יָמִימָה, תֵּלַכְנָה בְּנוֹת יִשְׂרָאֵל, לְתַנּוֹת, לְבַת-יִפְתָּח הַגִּלְעָדִי--אַרְבַּעַת יָמִים, בַּשָּׁנָה.
