הפרק מתחיל בהתקוממות בני אפרים. בני אפרים קובלים על כך שהוזעקו בשלב כה מאוחר של הקרב במדין.
{א} וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו אִישׁ אֶפְרַיִם, מָה-הַדָּבָר הַזֶּה עָשִׂיתָ לָּנוּ, לְבִלְתִּי קְרֹאות לָנוּ, כִּי הָלַכְתָּ לְהִלָּחֵם בְּמִדְיָן; וַיְרִיבוּן אִתּוֹ, בְּחָזְקָה.
גדעון בחוכמתו ובצניעותו מצליח להשיב להם באופן שמניח את דעתם.
{ב} וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם, מֶה-עָשִׂיתִי עַתָּה כָּכֶם: הֲלֹא, טוֹב עֹלְלוֹת אֶפְרַיִם--מִבְצִיר אֲבִיעֶזֶר.
{ג} בְּיֶדְכֶם נָתַן אֱלֹהִים אֶת-שָׂרֵי מִדְיָן, אֶת-עֹרֵב וְאֶת-זְאֵב, וּמַה-יָּכֹלְתִּי, עֲשׂוֹת כָּכֶם; אָז, רָפְתָה רוּחָם מֵעָלָיו, בְּדַבְּרוֹ, הַדָּבָר הַזֶּה.
גדעון ואנשיו חוצים את הירדן על מנת להשלים את המלחמה במדינים. עייפים ורעבים הם מגיעים לעיר סוכות ומבקשים לחם. אנשי סוכות, ובהמשך גם אנשי פנואל, עונים שעד שהוא לא מכריע לגמרי את כל מלכי מדין, אין בכוונתם לסייע בהזנת הלוחמים. גדעון מבטיח שלאחר ניצחון מלכי מדין הוא ישוב לנקום בהם באופן אכזרי.
{ו} וַיֹּאמֶר, שָׂרֵי סֻכּוֹת, הֲכַף זֶבַח וְצַלְמֻנָּע עַתָּה, בְּיָדֶךָ: כִּי-נִתֵּן לִצְבָאֲךָ, לָחֶם.
{ז} וַיֹּאמֶר גִּדְעוֹן--לָכֵן בְּתֵת יְהוָה אֶת-זֶבַח וְאֶת-צַלְמֻנָּע, בְּיָדִי: וְדַשְׁתִּי, אֶת-בְּשַׂרְכֶם, אֶת-קוֹצֵי הַמִּדְבָּר, וְאֶת-הַבַּרְקֳנִים.
{ח} וַיַּעַל מִשָּׁם פְּנוּאֵל, וַיְדַבֵּר אֲלֵיהֶם כָּזֹאת; וַיַּעֲנוּ אוֹתוֹ אַנְשֵׁי פְנוּאֵל, כַּאֲשֶׁר עָנוּ אַנְשֵׁי סֻכּוֹת.
גדעון מביס את מחנה מדין ולוכד את מלכיו. משם הוא שב לנקום כמובטח בסוכות ופנואל, ורק לאחר מכן מתפנה לנקום במלכי מדין. גם במקרה זה מדובר בנקמה אישית, שכן באחת הפשיטות שלהם בתבור הרגו המדינים את אחיו של גדעון.
{יב} וַיָּנֻסוּ, זֶבַח וְצַלְמֻנָּע, וַיִּרְדֹּף, אַחֲרֵיהֶם; וַיִּלְכֹּד אֶת-שְׁנֵי מַלְכֵי מִדְיָן, אֶת-זֶבַח וְאֶת-צַלְמֻנָּע, וְכָל-הַמַּחֲנֶה, הֶחֱרִיד.
{יט} וַיֹּאמַר, אַחַי בְּנֵי-אִמִּי הֵם; חַי-יְהוָה, לוּ הַחֲיִתֶם אוֹתָם--לֹא הָרַגְתִּי, אֶתְכֶם.
בני ישראל שמתרשמים מאוד מניצחונו של גדעון מציעים לו למלוך עליהם. לא סתם למלוך, להקים לו שושלת מלוכה.
{כב} וַיֹּאמְרוּ אִישׁ-יִשְׂרָאֵל, אֶל-גִּדְעוֹן, מְשָׁל-בָּנוּ גַּם-אַתָּה, גַּם-בִּנְךָ גַּם בֶּן-בְּנֶךָ: כִּי הוֹשַׁעְתָּנוּ, מִיַּד מִדְיָן.
{כג} וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם, גִּדְעוֹן, לֹא-אֶמְשֹׁל אֲנִי בָּכֶם, וְלֹא-יִמְשֹׁל בְּנִי בָּכֶם: יְהוָה, יִמְשֹׁל בָּכֶם.
הניצחון על המדינים לא משנה את גדעון, הוא נותר הבחור הצנוע שהיה. הוא מזכיר להם שרק הקדוש-ברוך-הוא אמור למשול בהם. בפועל מה שקורה הוא בדיוק ההיפך. גדעון מבקש לעשות שימוש בשלל המלחמה לבניית אפוד שינציח את ניצחונו ובני ישראל נעתרים לבקשתו. במקום שהאפוד יציין את הסיוע שקיבל גדעון מהקדוש-ברוך-הוא במלחמה, הופך האפוד לעבודה זרה.
{כד} וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם גִּדְעוֹן, אֶשְׁאֲלָה מִכֶּם שְׁאֵלָה, וּתְנוּ-לִי, אִישׁ נֶזֶם שְׁלָלוֹ: כִּי-נִזְמֵי זָהָב לָהֶם, כִּי יִשְׁמְעֵאלִים הֵם.
{כז} וַיַּעַשׂ אוֹתוֹ גִדְעוֹן לְאֵפוֹד, וַיַּצֵּג אוֹתוֹ בְעִירוֹ בְּעָפְרָה, וַיִּזְנוּ כָל-יִשְׂרָאֵל אַחֲרָיו, שָׁם; וַיְהִי לְגִדְעוֹן וּלְבֵיתוֹ, לְמוֹקֵשׁ.
לקראת סוף הפרק מציין הכתוב את לידתו של אבימלך, דמות שחדוב להכיר לקראת הפרק הבא.
{ל} וּלְגִדְעוֹן, הָיוּ שִׁבְעִים בָּנִים, יֹצְאֵי, יְרֵכוֹ: כִּי-נָשִׁים רַבּוֹת, הָיוּ לוֹ.
{לא} וּפִילַגְשׁוֹ אֲשֶׁר בִּשְׁכֶם, יָלְדָה-לּוֹ גַם-הִיא בֵּן; וַיָּשֶׂם אֶת-שְׁמוֹ, אֲבִימֶלֶךְ.
;){kind=link}