התבנית הקבועה של סיפורי השופטים מתאימה גם בפרק זה.
{א} וַיֹּסִפוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, לַעֲשׂוֹת הָרַע בְּעֵינֵי יְהוָה; וְאֵהוּד, מֵת.
{ב} וַיִּמְכְּרֵם יְהוָה, בְּיַד יָבִין מֶלֶךְ-כְּנַעַן, אֲשֶׁר מָלַךְ, בְּחָצוֹר; וְשַׂר-צְבָאוֹ, סִיסְרָא, וְהוּא יוֹשֵׁב, בַּחֲרֹשֶׁת הַגּוֹיִם.
השופט הקודם איננו, בני ישראל חוזרים לסורם, הקדוש-ברוך-הוא מעניש אותם והם מתפללים לישועה. הפעם נבחרת לתפקיד המושיעה דווקא אישה.
{ד} וּדְבוֹרָה אִשָּׁה נְבִיאָה, אֵשֶׁת לַפִּידוֹת--הִיא שֹׁפְטָה אֶת-יִשְׂרָאֵל, בָּעֵת הַהִיא.
מכיוון שבימים ההם רוב העם הסתייג מגיוס נשים לצבא, היא מעבירה את התכנית הטקטית שגיבש היושב במרומים לידי ברק בן אבינועם.
{ו} וַתִּשְׁלַח, וַתִּקְרָא לְבָרָק בֶּן-אֲבִינֹעַם, מִקֶּדֶשׁ, נַפְתָּלִי; וַתֹּאמֶר אֵלָיו הֲלֹא צִוָּה יְהוָה אֱלֹהֵי-יִשְׂרָאֵל, לֵךְ וּמָשַׁכְתָּ בְּהַר תָּבוֹר, וְלָקַחְתָּ עִמְּךָ עֲשֶׂרֶת אֲלָפִים אִישׁ, מִבְּנֵי נַפְתָּלִי וּמִבְּנֵי זְבֻלוּן.
{ז} וּמָשַׁכְתִּי אֵלֶיךָ אֶל-נַחַל קִישׁוֹן, אֶת-סִיסְרָא שַׂר-צְבָא יָבִין, וְאֶת-רִכְבּוֹ, וְאֶת-הֲמוֹנוֹ; וּנְתַתִּיהוּ, בְּיָדֶךָ.
באופן מפתיע למדי ברק מתנגד לצאת למלחמה בלעדי דבורה. ייתכן שהוא ניסה להעניק לה את הכבוד הראוי לה. אולי חשש שזכותו לא תעמוד לו ברגע האמת. על כל פנים דבורה אינה רואה את סירובו בעין יפה, ומבטיחה לו שהצטרפותה תעלה לו בקרדיט על הניצחון. קרדיט שלא רק שיילקח ממנו, אלא שיינתן לאישה.
{ח} וַיֹּאמֶר אֵלֶיהָ בָּרָק, אִם-תֵּלְכִי עִמִּי וְהָלָכְתִּי; וְאִם-לֹא תֵלְכִי עִמִּי, לֹא אֵלֵךְ.
{ט} וַתֹּאמֶר הָלֹךְ אֵלֵךְ עִמָּךְ, אֶפֶס כִּי לֹא תִהְיֶה תִּפְאַרְתְּךָ עַל-הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר אַתָּה הוֹלֵךְ--כִּי בְיַד-אִשָּׁה, יִמְכֹּר יְהוָה אֶת-סִיסְרָא; וַתָּקָם דְּבוֹרָה וַתֵּלֶךְ עִם-בָּרָק, קֶדְשָׁה.
כמובטח, הקדוש-ברוך-הוא מעניק סיוע שמיימי. סיסרא על סף הפסד נמלט ברגל ומגיע אל אוהלה של יעל, מצאצאי יתרו, חותן משה.
{טו} וַיָּהָם יְהוָה אֶת-סִיסְרָא וְאֶת-כָּל-הָרֶכֶב וְאֶת-כָּל-הַמַּחֲנֶה, לְפִי-חֶרֶב--לִפְנֵי בָרָק; וַיֵּרֶד סִיסְרָא מֵעַל הַמֶּרְכָּבָה, וַיָּנָס בְּרַגְלָיו.
{יז} וְסִיסְרָא, נָס בְּרַגְלָיו, אֶל-אֹהֶל יָעֵל, אֵשֶׁת חֶבֶר הַקֵּינִי: כִּי שָׁלוֹם, בֵּין יָבִין מֶלֶךְ-חָצוֹר, וּבֵין, בֵּית חֶבֶר הַקֵּינִי.
{יח} וַתֵּצֵא יָעֵל, לִקְרַאת סִיסְרָא, וַתֹּאמֶר אֵלָיו סוּרָה אֲדֹנִי סוּרָה אֵלַי, אַל-תִּירָא; וַיָּסַר אֵלֶיהָ הָאֹהֱלָה, וַתְּכַסֵּהוּ בַּשְּׂמִיכָה.
מכיוון ששרר שלום בין יבין מלך חצור לבין קבוצת אנשים זו, חש סיסרא בנוח באוהלה של יעל.
{יט} וַיֹּאמֶר אֵלֶיהָ הַשְׁקִינִי-נָא מְעַט-מַיִם, כִּי צָמֵאתִי; וַתִּפְתַּח אֶת-נֹאוד הֶחָלָב, וַתַּשְׁקֵהוּ--וַתְּכַסֵּהוּ.
{כ} וַיֹּאמֶר אֵלֶיהָ, עֲמֹד פֶּתַח הָאֹהֶל; וְהָיָה אִם-אִישׁ יָבֹא וּשְׁאֵלֵךְ, וְאָמַר הֲיֵשׁ-פֹּה אִישׁ--וְאָמַרְתְּ אָיִן.
{כא} וַתִּקַּח יָעֵל אֵשֶׁת-חֶבֶר אֶת-יְתַד הָאֹהֶל וַתָּשֶׂם אֶת-הַמַּקֶּבֶת בְּיָדָהּ, וַתָּבוֹא אֵלָיו בַּלָּאט, וַתִּתְקַע אֶת-הַיָּתֵד בְּרַקָּתוֹ, וַתִּצְנַח בָּאָרֶץ; וְהוּא-נִרְדָּם וַיָּעַף, וַיָּמֹת.
סיסרא העייף מהמרדף צמא למים, אך יעל החכמה משקה אותו בחלב שסייע לו לשקוע בשינה עמוקה. עמוקה מספיק בכדי שיעל תוכל לתקוע לו יתד ברקה מבלי שהוא יביע כל התנגדות.
{כב} וְהִנֵּה בָרָק, רֹדֵף אֶת-סִיסְרָא, וַתֵּצֵא יָעֵל לִקְרָאתוֹ, וַתֹּאמֶר לוֹ לֵךְ וְאַרְאֶךָּ אֶת-הָאִישׁ אֲשֶׁר-אַתָּה מְבַקֵּשׁ; וַיָּבֹא אֵלֶיהָ--וְהִנֵּה סִיסְרָא נֹפֵל מֵת, וְהַיָּתֵד בְּרַקָּתוֹ.
{כג} וַיַּכְנַע אֱלֹהִים בַּיּוֹם הַהוּא, אֵת יָבִין מֶלֶךְ-כְּנָעַן, לִפְנֵי, בְּנֵי יִשְׂרָאֵל.
בכך מסתיים הקרב מול צבא מלך חצור בניצחון מזהיר של ישראל.
