לאחר סקירת הקורבנות בפרשת ויקרא, בפרשת צו עובר הכתוב לעסוק בהיבט המעשי של הקרבת הקורבנות, הרלוונטי לגורם האחראי על ההקרבה בפועל, הכהנים.
בניגוד לפרשה הקודמת שעסקה בנסיבות הבאת כל קורבן, פרשת צו עוסקת במצוות ובאזהרות הקשורות בהקרבה, בתפקידו של הכהן, מה הוא מצווה לעשות, ממה עליו להימנע וכן מהן זכויותיו בקורבן.
ראשית מביא הכתוב את ההוראות לכהנים בהקשר לקורבן העולה.
ויקרא, פרק ו':
{ב} צַו אֶת-אַהֲרֹן וְאֶת-בָּנָיו לֵאמֹר, זֹאת תּוֹרַת הָעֹלָה: הִוא הָעֹלָה עַל מוֹקְדָה עַל-הַמִּזְבֵּחַ כָּל-הַלַּיְלָה, עַד-הַבֹּקֶר, וְאֵשׁ הַמִּזְבֵּחַ, תּוּקַד בּוֹ.
הכהן מונחה לשמור על האש, באמצעות הוספת קורבנות או עצים, וכן לפנות את הדשן הקדוש שנותר מהקורבנות אל מקום טהור מחוץ למחנה.
בהמשך נזכרות החובות בהקשר למנחה.
ספר ויקרא, פרק ו':
{ז} וְזֹאת תּוֹרַת, הַמִּנְחָה: הַקְרֵב אֹתָהּ בְּנֵי-אַהֲרֹן לִפְנֵי יְהוָה, אֶל-פְּנֵי הַמִּזְבֵּחַ.
הכהנים מחויבים להקריב קומץ מהמנחה, ומנגד הם זכאים לחלק ממנה.
בהקשר לקורבן המנחה מציין הכתוב גם את חוקי מנחת התמיד.
ספר ויקרא, פרק ו':
{יג} זֶה קָרְבַּן אַהֲרֹן וּבָנָיו אֲשֶׁר-יַקְרִיבוּ לַיהוָה, בְּיוֹם הִמָּשַׁח אֹתוֹ--עֲשִׂירִת הָאֵפָה סֹלֶת מִנְחָה, תָּמִיד: מַחֲצִיתָהּ בַּבֹּקֶר, וּמַחֲצִיתָהּ בָּעָרֶב.
ראשיתה כמנחת חינוך, שהקורבה ביום חנוכת המשכן והכהנים. לאחר מכן היא תוקרב על בסיס יומיומי על ידי הכהן הגדול.
הקורבן הבא בו עוסק הכתוב הוא החטאת, הקורבן האחראי על הטיהור מהחטא.
ספר ויקרא, פרק ו':
{יח} דַּבֵּר אֶל-אַהֲרֹן וְאֶל-בָּנָיו לֵאמֹר, זֹאת תּוֹרַת הַחַטָּאת: בִּמְקוֹם אֲשֶׁר תִּשָּׁחֵט הָעֹלָה תִּשָּׁחֵט הַחַטָּאת, לִפְנֵי יְהוָה--קֹדֶשׁ קָדָשִׁים, הִוא.
החלק שניתן לכהנים מקורבן החטאת אינו רק זכות שניתנת להם, אלא גם חובה של ממש. החטא מתכפר לבעלים בעת שהכהנים אוכלים ממנו.
לאחר החטאת עובר הכתוב לעסוק בקרבן האשם.
ספר ויקרא, פרק ז':
{א} וְזֹאת תּוֹרַת, הָאָשָׁם: קֹדֶשׁ קָדָשִׁים, הוּא.
הכהנים מתודרכים לגבי החלקים המותרים להם באכילה, לעומת החלקים המועלים למזבח.
דיני הקורבנות נחתמים בזבחי השלמים.
ספר ויקרא, פרק ז':
{יא} וְזֹאת תּוֹרַת, זֶבַח הַשְּׁלָמִים, אֲשֶׁר יַקְרִיב, לַיהוָה.
הכתוב מבדיל בין שלושה סוגים של קורבנות שלמים, תודה, נדר ונדבה. הזמן הקצוב לאכילת הקורבן משתנה בהתאם לסוג השלמים. לאחר מכן אכילת הקורבן הופכת לעבירה של ממש.
סופה של פרשת צו מביא את תחילתו של טקס חנוכת המשכן.
ספר ויקרא, פרק ח':
{א} וַיְדַבֵּר יְהוָה, אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר.
{ב} קַח אֶת-אַהֲרֹן, וְאֶת-בָּנָיו אִתּוֹ, וְאֵת הַבְּגָדִים, וְאֵת שֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה; וְאֵת פַּר הַחַטָּאת, וְאֵת שְׁנֵי הָאֵילִים, וְאֵת, סַל הַמַּצּוֹת.
{ג} וְאֵת כָּל-הָעֵדָה, הַקְהֵל, אֶל-פֶּתַח, אֹהֶל מוֹעֵד.
אלה שבעת הימים שלפני תחילת העבודה במשכן, בהם מכין משה רבנו את הכוהנים לעבודתם. ביום השמיני תתרחש חנוכת המקדש.
בכל שמונת הימים האלה משמש משה ככהן הגדול, הן בעבודת המשכן והן בהכשרת פרחי הכהונה, ביניהם אהרון אחיו המיועד לתפקיד הכהן הגדול. לאחר היום השמיני משה לא ישמש עוד בתפקיד הכהונה לעולם.
בכל יום משבעת הימים התקיים טקס קבוע שכלל:
א. רחיצה של הכהנים ע"י משה רבנו והלבשתם בבגדי הכהונה
ב. משיחת הכהנים וכלי הקודש בשמן המשחה
ג. הקרבת קורבן חטאת לשם חיטוי המזבח
ד. הקרבת איל מילואים, קורבן ייחודי לימי המילואים, הימים בהם מילאו את ידי הכהנים לתפקיד הכהונה
בפרשת השבוע הבא יגיע היום השמיני, היום בו נחנך המשכן והופך למעשה להיות "מבצעי".
