פרשת ויקרא פותחת את ספר ויקרא, המכונה גם תורת כהנים, בשל עיסוקו בתורת הקורבנות ובדיני הטומאה והטהרה. הפרשה עצמה מהווה המשך טבעי לסיום ספר שמות, המשכן הוקם וכעת השכינה שורה עליו בענן. משה שלא יכול היה עד כה להיכנס מזומן אליו כעת.
ספר ויקרא, פרק א':
{א} וַיִּקְרָא, אֶל-מֹשֶׁה; וַיְדַבֵּר יְהוָה אֵלָיו, מֵאֹהֶל מוֹעֵד לֵאמֹר.
{ב} דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם, אָדָם כִּי-יַקְרִיב מִכֶּם קָרְבָּן, לַיהוָה--מִן-הַבְּהֵמָה, מִן-הַבָּקָר וּמִן-הַצֹּאן, תַּקְרִיבוּ, אֶת-קָרְבַּנְכֶם.
עתה משהוקם המשכן יש להדריך את בני ישראל לגבי סוגי הקרבנות, מהותם ואופן הקרבתם. פרשת השבוע מכילה סקירה כללית של סוגי הקרבנות, מקורם והסיבות להקרבתם.
ראשון מוצג קורבן העולה.
ספר ויקרא, פרק א':
{ד} וְסָמַךְ יָדוֹ, עַל רֹאשׁ הָעֹלָה; וְנִרְצָה לוֹ, לְכַפֵּר עָלָיו.
בעליו של הקורבן סומך את ידיו עליו ובכך למשה מסמיך אותו להיות שליחו לעניין זה, ובכך הוא מעניק לו את הזכות להיות רצוי בפני הקדוש-ברוך-הוא וקרוב אליו.
הקורבן הבא הוא המנחה, קורבן צמחוני המורכב מסולת, שמן זית ולבונה (צמח ריחני).
ספר ויקרא, פרק ב':
{א} וְנֶפֶשׁ, כִּי-תַקְרִיב קָרְבַּן מִנְחָה לַיהוָה--סֹלֶת, יִהְיֶה קָרְבָּנוֹ; וְיָצַק עָלֶיהָ שֶׁמֶן, וְנָתַן עָלֶיהָ לְבֹנָה.
המנחה מוקרבת הן באופן עצמאי והן בעת שהיא מלווה קורבנות אחרים.
בהמשך מוצג קורבן השלמים, הקורבן השיתופי.
ספר ויקרא, פרק ג':
{א} וְאִם-זֶבַח שְׁלָמִים, קָרְבָּנוֹ--אִם מִן-הַבָּקָר, הוּא מַקְרִיב, אִם-זָכָר אִם-נְקֵבָה, תָּמִים יַקְרִיבֶנּוּ לִפְנֵי יְהוָה.
בניגוד לקורבן העולה שעולה כליל על המזבח ולקורבן המנחה שחלקה עולה למזבח ושאריתה לכוהנים, בקורבן השלמים חולקים גם בעלי הקורבן. מכאן שמם, שלמים, על שום אווירת השלום שמשרה חלוקת הקורבן בין גורמים אלה.
בניגוד לקורבנות הנדבה שנזכרו עד כה, הכתוב ממשיך עם קורבן חובה, חטאת.
ספר ויקרא, פרק ד':
{ב} דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, לֵאמֹר--נֶפֶשׁ כִּי-תֶחֱטָא בִשְׁגָגָה מִכֹּל מִצְוֺת יְהוָה, אֲשֶׁר לֹא תֵעָשֶׂינָה; וְעָשָׂה, מֵאַחַת מֵהֵנָּה.
קורבן החטאת נועד לכפר על חטאים שנעשו בשגגה, מתוך חוסר תשומת לב או שכחה. אם החטא נעשה במזיד, אין הקרבן מכפר עליו. הצורך בכפרה על חטא שנעשה בשגגה מצביע למעשה על כך שגם במקרה זה החוטא נוטל באשמה באופן מסוים והיה עליו להשתדל יותר להימנע מן החטא, אף אם נעשה בשוגג.
בתחילה מפורטים חטאים עבורם נדרש החוטא להביא חטאת קבועה, התלויה בדרגת החוטא, אם הוא הכהן הגדול, בית הדין שפסק באופן שגרם לעם כולו לחטוא, הנשיא או כל שאר ישראל.
בהמשך מפורטים המקראים בהם החטאת מכונה "קורבן עולה ויורד". אלה מקרים בהם הקורבן נקבע בהתאם למצבו הכלכלי של החוטא.
ספר ויקרא פרק ה':
{ו} וְהֵבִיא אֶת-אֲשָׁמוֹ לַיהוָה עַל חַטָּאתוֹ אֲשֶׁר חָטָא נְקֵבָה מִן-הַצֹּאן כִּשְׂבָּה, אוֹ-שְׂעִירַת עִזִּים--לְחַטָּאת; וְכִפֶּר עָלָיו הַכֹּהֵן, מֵחַטָּאתוֹ.
{ז} וְאִם-לֹא תַגִּיעַ יָדוֹ, דֵּי שֶׂה--וְהֵבִיא אֶת-אֲשָׁמוֹ אֲשֶׁר חָטָא שְׁתֵּי תֹרִים אוֹ-שְׁנֵי בְנֵי-יוֹנָה, לַיהוָה: אֶחָד לְחַטָּאת, וְאֶחָד לְעֹלָה.
{יא} וְאִם-לֹא תַשִּׂיג יָדוֹ לִשְׁתֵּי תֹרִים, אוֹ לִשְׁנֵי בְנֵי-יוֹנָה--וְהֵבִיא אֶת-קָרְבָּנוֹ אֲשֶׁר חָטָא עֲשִׂירִת הָאֵפָה סֹלֶת, לְחַטָּאת; לֹא-יָשִׂים עָלֶיהָ שֶׁמֶן, וְלֹא-יִתֵּן עָלֶיהָ לְבֹנָה--כִּי חַטָּאת, הִוא.
במקרה זה החוטא מתבקש להביא כפרה בהתאם ליכולתו לשאת בעלות הקורבן הנדרש. אם הוא עשיר עליו לרכוש כבשה או עז. אם הוא עני הכתוב מאפשר לו להסתפק בשני תורים או שני בני יונה. אם אין ביכולתו להביא אף אותם, הוא מורשה להקריב מן הצומח, רק שבמקרה זה לא מדובר במנחה עשירה וריחנית, כי אם במנחת חוטא המכילה סולת בלבד.
;){kind=link}