פרשת האזינו

בפרשת האזינו אנו מתקרבים אל הסוף, סוף חומש דברים, סוף התורה, סוף חייו של משה רבנו...

לאחר השירה המובאת בפרשה, המזהירה את ישראל שלא לסור מן הדרך הישרה, פונה אליו הקדוש-ברוך-הוא ומזמין אותו לעלות על הר נבו כדי לראות מרחוק את ארץ כנען, שכן לא ניתנה לו הרשות להיכנס אליה. בהר זה נגזר עליו למסור את נשמתו לבורא.

הלשון בה נעשה שימוש מזכירה קצת את סופן של אגדות הילדים "והם חיו באושר ועושר עד עצם היום הזה".

ספר דברים, פרק ל"ב:

מה פשר הביטוי "עד עצם היום הזה"?

בשלושה מקומות בתורה אנו נתקלים בו.

ספר בראשית, פרק ז':

בני דורו של נוח, הרשעים שהביאו על העולם את המבול בחטאיהם, נשבעו שאם נוח יעז רק להתקרב אל התיבה, לא רק שהם לא יאפשרו לו, אלא שהם יבקעו את התיבה באמצעות כלי ברזל שונים. לפיכך אמר הקדוש-ברוך-הוא "הריני עושה למען כבודי ומכניס את נוח ומשפחתו לתיבה לאור היום, כשעיני כולן צופות בהם, כל מי שחושב שיש בידו הכוח למחות מוזמן לבוא ולנסות". כך הסתיימו החיים על פני האדמה כפי שהיו לפני המבול.

ספר שמות, פרק י"ב:

המצרים גמרו בליבם לשעבד את בני ישראל לעולמים. הם נשבעו שאם בני ישראל רק יעזו לנסות לצאת מארץ מצרים, לא רק שהם ימנעו מהם, אלא שהם יטבחו בהם באמצעות חרבות וכלי לחימה שונים. לפיכך אמר הקדוש-ברוך-הוא "הריני מוציאם ממצרים לאור היום, לעיני כל המצרים, כל מי שחושב שהוא יכול לעצור אותי מוזמן לנסות". כך יצאו בני ישראל ממצרים ותם פרק השעבוד בחיי העם.

גם בפרשה זו אנו טועמים את טעמו של הסוף.

בני ישראל, בשל חיבתם הרבה למשה רבנו, נשבעו שאם הם ירגישו שמשה ינסה לעלות להר ולצעוד אל מותו, הרי שהם ימנעו ממנו בכל דרך אפשרית. מנהיג בשיעור קומתו, שהוציאם ממצרים, קרע להם את הים, הוריד את המן, העלה את הבאר ונתן את התורה הקדושה, אין בכוונתם לוותר עליו.

גם כאן אמר הקדוש-ברוך-הוא, הרי אני מכניסו למערה שהוכנה לקבורתו לאור היום, לעיני כל העם, בגלוי ובפרסום, ומי שחש שיש בידו הכוח למחות מוזמן לנסות.